רבים לפניי כבר כתבו על האופי הבלתי נסבל של שידורי המלחמה: עצם השידור מסביב לשעון גם כשאין מה לחדש, והמיקוד של הסיקור, בנוסח תכניות הריאליטי, בסיפורים האישיים, וכאלה הרי יש כאן בשפע: סיפורים של קורבנות, סיפורים של גיבורי קרב, ובעיקר סיפוריהם של החטופים. אלה שגורלם טרם הוכרע, והקהל יכול ללוות אותם מפרק לפרק, לאורך הסידרה. אגב הדרמות האלה, הניתוחים החשובים באמת של הפרשנים הצבאיים והמדיניים נדחקים לקרן זווית, כי הם הרי לא יביאו רייטינג.
זו תרבות טלוויזיונית אסונית במהותה גם כשמדובר בתכניות ריאליטי יומיומיות, ואסונית כפליים כאשר מדובר בדרמה אמיתית. היא הופכת חברה שלמה לתלויה בגחמותיהם של אנשי חמאס, ובכך רק משחקת לידיהם. שום דבר מזכות הציבור לדעת לא היה נפגע אם אמצעי התקשורת היו מתאחדים, כמו שהתאחדו ביחס לסרטוני השבויים, ומחליטים יחד שלא משדרים את תמונות ההמתנה, אלא רק את העובדות היבשות: מי ישוחרר? מתי? האם יש עיכוב בשחרור, ולמה?
הפרסונליזציה של הסיקור ניכרת, למרבה הצער, גם ביחס לאויב. השדרים שלנו אוהבים לדבר על 'יחיא סינוואר' כמותג, הרבה יותר מאשר על 'חמאס'. הם עוסקים בביוגרפיה שלו, בסיפורי השטניות מן העבר, מראיינים את אסיריו ואת חוקריו; כאילו לפנינו וולדמורט אישי, שיש לו מלחמה אישית ב'הארי פוטר' ישראלי, ולא בעימות אידיאולוגי ובטחוני מהותי בין ארגון חמאס למדינת ישראל.
סוג הסיקור הזה לא רק אינפנטילי, אלא גם מסוכן. הוא מנפח את האגו ואת התודעה המשיחית שממילא יש כנראה לסינוואר, והוא בעיקר מסיט אותנו מלראות נכוחה את מהותה של המלחמה. המלחמה היא לא מול רשע מנוול אחד, אלא מול ארגון ותפישת עולם שיש להם אחיזה משמעותית בעולם המוסלמי כולו. חמאס הוא הרי הסניף הפלסטיני של ארגון 'האחים המוסלמים', שדומיו קיימים בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי. זה לא מקרי שקטאר וטורקיה, כמדינות שמטפחות פונדמנטליזם אסלאמי, תומכות בחמאס, בעוד מדינות החוששות מן הפונדמנטליזם – כדוגמת מצרים, מרוקו, והמפרציות – היו שמחות מאוד לראות אותו מושמד.
נרטיב ששם את סינוואר במרכז, גם מציב בפנינו 'תמונת נצחון' שקרית: כביכול, אם סינוואר, ואיתו אולי גם מוחמד דף, יגיעו במהרה לעולם שכולו בתולות, נוכל להירגע. כמובן שזה לא המצב – כשם שהחיסול בשעתו של מזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי, לא הפחית במאומה את העימות עם הארגון. גם אם שני המנוולים מחמאס יגיעו מחר למקום הראוי להם, הארגון עצמו יישאר איום. מכאן נגזרת גם מסקנה הפוכה: אם נצליח למגר את שליטת חמאס ברצועת עזה, גם במחיר הסתלקותם האישית של סינוואר ודף לקטאר, זו עיסקה כדאית.
