במקור, הטור הזה נפתח בחשיפת מסמך שלצערי נפסל לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית. לטעמי אין הצדקה לפסילה ואני סמוך ובטוח שהמסמך הזה יפורסם בהמשך, שכן לציבור הישראלי מגיע להכיר את תוכנו, אולם כעיתון אחראי וממלכתי אנחנו מקבלים עלינו את דין הצנזורה. בשלב זה אוכל לומר רק דבר אחד: הדברים שנכתבים בטור זה אינם הבעת עמדה גרידא.
ובכן, חמאס מנסה להשתמש במשא ומתן על החזרת שבויים וחטופים כדי לסחוט את ישראל ולהכריע אותה. השיטה: השפעה על השיח הציבורי הישראלי באמצעות שימוש מניפולטיבי בכלי התקשורת שלו, תוך ניצול הרגישות לחיי אדם, המהווה עקב אכילס לאומי של הישראלים. חמאס מצליח לבלום את המומנטום של מלחמת העצמאות השנייה שלנו, ולהציל את שלטונו ברצועה תוך ניצול חולשתנו.
בכ"ב בתשרי, לצד האסון הנורא, לישראלים התרחש נס. עם הספר הפך לעם של לוחמים. יהודים שפלפולם אומנותם, כאלה שיודעים לתקוף או להגן על כל תפיסה פוליטית בק"ן טעמים, שמטו את יצר הווכחנות והסתערו על האויב בנשק שלוף. התעשתנו במהירות אחרי הטבח הנורא. המוזות שתקו והתותחים רעמו.
ניצחון במלחמה מחייב מצב נפשי מיוחד. הדימוי שעולה בראשי הוא אימון לוחמה בטרור שערכנו השבוע לחיילים. הלוחמים מסתובבים במטווח, ברגע שהמטרה קופצת הם צועקים "מחבל", גופם נדרך כמו קפיץ, נכנס למצב ירי קשיח ובתוך שבריר שנייה משחרר כדור מדויק וקטלני אל בין עיני המטרה. אינספור תרגולים עובר כל לוחם כדי לשייף את אינסטינקט ההישרדות הקמאי שלו ולהפוך למכונת מלחמה.
אינסטינקט הלוחם דורש השעיה של כל שכבות הזהות האחרות: "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה" (רמב"ם, הלכות מלכים פרק ז).
נתניהו מאמין במאמץ מדיני, ולא בקביעת עובדות בשטח. מכיוון שכך, אין לו בעיה להחמיץ הזדמנות היסטורית שההשגחה גלגלה לידיו
"ימחה זיכרונם מליבו" – זו תביעה רדיקלית אך קריטית. אי אפשר לנצח בקרב בלי ההדחקה הזו, כי בשדה הקרב הלוחם הוא או צייד או ניצוד. הוא לא יכול להיות "אבא של ניר וגלי", לא "הבעל של טלי" ולא "הבן של צבי ושרה".
מה שנדרש מהלוחם הפרטי הכרחי גם לאומה הנלחמת על חייה, ולכן חייבים להבין שמטרות המלחמה סותרות זו את זו: או מיטוט שלטון חמאס והצלת מדינת ישראל, או "החטופים של כולנו". הקבינט נדרש לבחור. אי אפשר גם וגם.
בכ"ב בתשרי אירע לנו נס. צבא המילואים גויס, צייד את עצמו באמצעות תרומות ורק חיכה שהקבינט ישחרר את הקפיץ. העם התאחד סביב מטרת הניצחון כפי שמעולם לא היה, ממשלות המערב התייצבו לצידנו, אמריקה שלחה מטוסים עם תחמושת, המפקדים והלוחמים הביעו נחישות להכריע את האויב ולנצח.
נס שבעה באוקטובר נורה לפני שבועיים. קבינט המלחמה בראשות נתניהו הרג אותו. בלי ששמנו לב, עפנו מהצנטריפוגה של המלחמה. יצאנו מהלופ, איבדנו את הכיוון, הקרסנו את המומנטום, שכחנו את הווקטור ואת העוצמה. אנחנו שוקעים עכשיו בתגובות חוזרות לגירוי שונה לחלוטין מזה שהפעיל אותנו עד לפני שבועיים. הגירוי החדש, הנשלט בידי חמאס, מוחשי ומלא רגש. הוא מציף אותנו בהורמוני דופמין ואוקסיטוצין וגורם לנו לרצות ממנו עוד ועוד.
כשיעקב שולח דורון לעשו אחיו, בפרשת וישלח שתיקרא מחר בבתי הכנסת, הוא מצווה על עבדיו "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר". "למה לא הכניסן כולן כאחת", תוהה המדרש, ועונה: "כדי להשביע עיניו של רשע".
הטפטוף של מתנות יעקב יוצר אינפלציה פסיכולוגית, מנפח אותן באופן מלאכותי הרבה מעבר למשקלן הממשי. הטפטוף של החטופים מעורר בנו כמיהה לעוד ועוד מהטוב הזה. זוהי בדיוק האסטרטגיה של חמאס, ובחסות הרשתות והאולפנים האפקט שלה ביחס לאינטרס הלאומי הישראלי הוא קטלני. ערוצי הטלוויזיה מקרינים בלוּפּים לא נגמרים קטעי סרטונים של חטופות בפיג'מות. לכל חטוף יש שם וסיפור ומשפחה, והפוקוס של כולנו נודד מהאיום הלאומי הקיומי המונף מעל ראשינו, לסיפורים האנושיים הנוגעים והמזעזעים. תסריט גלעד שליט, "הילד של כולנו", משוכפל על האקרנים במקדם תלת־ספרתי. כל ליל שחרור מציף בכולנו רגשות אחרים לחלוטין מאלו הנדרשים לניצחון: דמעות, אמפתיה, קרבה. כולנו רוצים לחבק ולהתחבק, לדובב את הטראומה ולעבור משלב הלחימה אל תהליך הריפוי הנדרש אחריה.
השינוי המנטלי הזה משפיע במישרין על הדרג הלוחם. גם הלוחמים הופכים להיות "אבא של", "הבעל של", "הבן של". אני רואה ושומע מעמיתים שיותר ויותר לוחמים מרגישים שמיצינו, ומבקשים להשתחרר ולחזור לעשות לביתם. באולפנים אפשר כבר לשמוע עוד ועוד פרשנים הנוטשים אט אט את הרעיון המארגן של המלחמה הזו. מיטוט שלטון חמאס כבר לא נראה להם היעד החשוב ביותר. יחצני מטה החטופים מקדמים תפיסה שלפיה הכרעה מוחלטת של חמאס אינה יעד ריאלי ומציעים "אלטרנטיבות". האמריקנים והאירופים מזהים את החולשה ומפעילים לחץ כבד להפסקת אש קבועה. זוהי בדיוק, אבל בדיוק, משאת נפשם של יחיא סינוואר ומוחמד דף.
הכול מתחיל ונגמר בנתניהו. אביו של ראש הממשלה היה המזכיר של זאב ז'בוטינסקי, כך שנתניהו הוא נכד רוחני של המנהיג הרוויזיוניסטי, אבל נכד למחצה. לז'בוטינסקי, שמעולם לא האמין בערבים ותמיד חשד בכוונות הרצח שלהם, היו שתי תמות מרכזיות. הראשונה: רק גיוס דעת הקהל הבינלאומית באמצעות מאמץ מדיני יכונן מדינת לאום לעם היהודי. השנייה: את השאיפה הלאומנית הפלסטינית יש להכריע באמצעות "קיר הברזל", דהיינו שימוש בכוח צבאי. נתניהו הפנים את הראשונה אך לא את השנייה.
נתניהו מאמין במאמץ מדיני, אך בעולם המושגים שלו אין כמעט משמעות לקביעת עובדות בשטח. לאורך השנים כמעט לא עניין אותו לקדם ריבונות באזורי לב הארץ בשיטת "עוד דונם ועוד עז", והוא מעולם לא ראה במלחמה כלי להשגת יעדים מדיניים אסטרטגיים. מכיוון שה"שטח" פחות מעניין אותו, אין לו שום בעיה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שההשגחה גלגלה לידיו – שינוי רדיקלי במצבה הגיאו־פוליטי של ישראל באמצעות הכרעה מוחלטת וחד־משמעית במלחמה שנכפתה עליה.
