תקציב הביטחון יגדל. כלומר, הוא כבר גדל: הממשלה אישרה בשבוע שעבר תוספת של 17 מיליארד שקלים להוצאות לחימה וביטחון, ו־8.8 מיליארד להוצאות האזרחיות הנובעות מהמלחמה. הסכומים האלה נוגעים רק לתקציב שנת 2023, שמסתיימת בעוד חודש. גם בשנה הבאה ברור לכולם שתהיינה הוצאות גבוהות בשל המלחמה שאיש לא יודע כרגע לאמוד את משכה. משרד האוצר כבר עדכן כלפי מטה את התחזיות, ושר האוצר סמוטריץ' הודיע שיבנה את תקציב 2024 "חדש לגמרי". על הדרך, ארה"ב נתנה לנו מתנה בשווי 14.5 מיליארד דולר (53.6 מיליארד שקל), רובם לכיסוי הוצאות המלחמה.
אבל תקציב הביטחון יגדל מעבר להוצאה חד־פעמית. "צה"ל חייב להיות גדול יותר ותקציב הביטחון חייב לגדול דרמטית בשנים הבאות", הבהיר השר וחבר הקבינט גדעון סער, והצטרף בכך לשורת הכרזות של היועצים הכספיים לרמטכ"ל, מומחי ביטחון, וכמובן "גורמים מדיניים" שהסבירו שאחרי המחדל הנורא של שמחת תורה אין ברירה אלא להשקיע בצבא גדול וחזק יותר. כבודו של הוויכוח הרועש על הכספים הקואליציוניים במקומו מונח, אבל הסיפור הגדול באמת הוא בטווח הארוך: לפני המלחמה עמד תקציב הביטחון על 63 מיליארד שקלים ועוד 13 מיליארד שקלים בסיוע אמריקני. איך ייראה אחריה התקציב הגדול ביותר של ממשלה ישראלית אי פעם?
צה"ל כבר פרסם את דרישותיו. "גורמים בכירים בצבא" תדרכו עיתונאים במסקנותיהם התקציביות מהלחימה בעזה: הם מעוניינים לבטל את קיצור השירות, להגדיל את צבא החובה בדגש על לוחמים, לבטל את חוק המילואים שמגביל את מספר ימי המילואים שאליהם אפשר לקרוא לאזרח וקובע גיל פטור, וגם – איך לא – להעלות את שכר אנשי הקבע ולבנות מודל תגמול חדש. אודה וקצת אבוש: כשקראתי את הפרסום הנ"ל של יוסי יהושע בידיעות אחרונות חשתי שאותם גורמים מריצים סיבוב ציני לגמרי באמצע מלחמה.
מדובר באוסף דרישות ותיקות של צה"ל במאבקים הבלתי נגמרים שלו מול משרד האוצר, ואת רובן המוחלט הוא רצה גם לפני המלחמה. כל אזרח במדינה רואה כיצד למרות המיליארדים שהשקענו ברכש (כשליש מתקציב הביטחון) וההצהרות ש"אין מחסור בציוד", חיילים זקוקים לתרומות מאזרחים עבור ציוד בסיסי, גם חמישים יום אל תוך המלחמה. ואיך נאמר בעדינות? הפנסיות וההגדלות במיליארדים לקצונה הבכירה לא הביאו עימן שיח איכותי ורענן לתוך המערכת.
למרבה האירוניה, ארבעה חודשים לפני הטבח בעוטף עזה חתמה מערכת הביטחון על הסכם היסטורי עם האוצר שעיגן את התוכנית הרב־שנתית של צה"ל במונחי שכר ותקציבים: האוצר הסכים להלבין את הנוהג של הגדלות הרמטכ"ל בפנסיות, והצבא הסכים לקצר את השירות באופן מדורג, להגדיל את שכר החיילים והקצינים הזוטרים, ולאפשר בחירה במודל שאינו כולל פנסיה תקציבית. שר הביטחון גלנט אמר במעמד החתימה שההסכם הוא "ברכה גדולה למדינת ישראל", ויספק מענה "להתעצמות, להצטיידות ולשימור היתרון האיכותי של ישראל על אויביה". שר האוצר אמר שקיצור השירות "חשוב למשק ולצמיחה הכלכלית".
צה"ל אכן חווה בשנים האחרונות את "משבר הסרנים" – פרישת כוח־אדם איכותי בשלב מוקדם לטובת עבודה בשוק האזרחי. אבל שוב ושוב בכירי הצבא עשו שימוש במצוקת הקצינים הזוטרים כדי לקבל פינוקים דווקא לדרג התא"לים ומעלה. הלבנת הגדלות הרמטכ"ל תעלה 15 מיליארד שקלים בעשור הקרוב, אבל כמו שאמר אחד מגיבורי המלחמה יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל: "אף אחד לא נשאר בצה"ל בגלל הזכויות הפנסיוניות, זה קשקוש".
בכירי צה"ל לא עמדו בהתחייבויות קודמות לצמצם את גובה פנסיית הגישור הממוצעת, וסירבו בעבר לכל הבחנה בין תפקידי לוחמה או טכנולוגיה שזקוקים לשיפור תנאים, ובין אנשי מטה שנהנים מהם בלי שתהיה לכך הצדקה. ההסכם הטרי מיוני האחרון טיפל בכך: נקבע כי יוקצו כמיליארד שקלים לתוספות שכר ומענקים לאנשי הקבע הצעירים, סג"ם עד סרן. עוד סוכם על הגבלת פנסיית הגישור עד גיל 60 (במקום 67), ושתינתן לאנשי הקבע אפשרות לבחור במסלול של משכורת גבוהה יותר במקום הפנסיה התקציבית. ככה מטפלים באמת במשבר הסרנים.
העובדה שבתוך חודשים בודדים, בזמן שהלוחמים מחרפים את נפשם ובחסות מחדל חמור בצה"ל, יש מי שמנסים לרתום את סיסמאות התקופה כדי לסגת מההסכם – מעוררת תחושה שכמה בכירים עוד לא הפנימו את גודל האירוע. תחת נטל מיסים כבד, אזרחי ישראל הפקידו בידיכם 76 מיליארד שקל בשנה כדי שתמנעו ממחבלים לפרוץ בקלות גדר שהושקעו בה מיליארדים, לכבוש יישובים ולרצוח את תושביהם בסלון הבית. אי אפשר לבוא אליהם עכשיו עם "תשפכו עלינו עוד כסף ויהיה בסדר". ברור שתקציב הביטחון צריך לגדול, אבל הקונספציות שניהלו אותו חייבות לקטון.
תפתיעו אותנו
השורות האלה נכתבות עם כניסתו של היום ה־54 למלחמה. פי 1.5 מאורכה של מלחמת לבנון השנייה, יותר מצוק איתן שנחשב למבצע שנמרח יותר מדי. זה מספיק זמן כדי לשאול מה בעצם עשינו כל הזמן הזה. צה"ל פועל מצוין בעזה, ואל תאמינו למי שמספר לכם אחרת. זו הלחימה המורכבת בעולם והיא מבוצעת בקצב מעולה וביסודיות, ההישגים יפים והאבדות כואבות אך קטנות יחסית. השאלה היא על הדרג המדיני. קיבלתם לגיטימציה של פעם בדור, באחד הרגעים הכי מסוכנים למדינה אי פעם. מה עשיתם איתה?
עד כה הלכנו בדיוק בנתיב שסינוואר בחר לנו. איש מבכירי חמאס לא חוסל בזמן שאנחנו עושים עסקים מפוקפקים עם קטאר
בשבועיים הראשונים למלחמה עוד קיוויתי שבונים איזה מהלך ערמומי. גייסתי את רסיסי האמון בהנהגה שמורכבת מכל מנחילי התפיסות שהובילו אל האסון, ורציתי לחשוב שהרכבת האווירית של מנהיגי העולם נועדה ליצור לגיטימציה לפעולה יוצאת דופן ש"תשנה את המזרח התיכון" (נתניהו), שההמתנה מורטת העצבים בזמן שחטופינו מתמקמים במנהרות היא מהלך מחושב שכן "כללי המלחמה השתנו" (גלנט), או שהמשך הפלרטוט עם מדינת הטרור קטאר יביא לחיסול מתוחכם של ראשי חמאס השוהים שם (שניהם).
השבוע, כשקברניטינו הרהרו בקול באפשרות להסכים לעצירת המלחמה, התבדיתי סופית. אפילו אם מדובר בספין, עצם הנכונות להעלות אותו בלי להקים מיד קול זעקה רמה של איום בהתפטרות כל ראשי הצבא, מגלה שאין בכוונתו של בעל הבית להשתגע, הוא דווקא רוצה לחתוך הפסדים ולמכור את הבית. מישהו יכול להצביע על מהלך אחד, אחד (!), שישראל נקטה מתחילת המלחמה שלא היה צפוי לחלוטין? מי שמאמין לתדרוכים על כך שיחיא סינוואר הופתע מעוצמת התגובה בעזה אחרי מגה־פיגוע אסטרטגי של 1,400 נרצחים, יש לי "מצור מוחלט על העיר עזה" למכור לו.
אני לא נאיבי. המלחמה הזו לא תשים קץ לבעיית הטרור העזתי, גם לא הלבנוני או זה מאיו"ש. עוד נסבול כנראה פיגועים שייצאו מהאזורים האלה. כולנו מבינים שהתפיסה המגוחכת של ארה"ב וידידות אחרות כאילו יש הפרדה בין ארגון חמאס ובין האוכלוסייה שבתוכה הוא חי, חסרת קשר למציאות. אנחנו יודעים שגם אם שלטון חמאס ימוּטט כליל, כשני מיליון עזתים עוינים צפויים להצמיח מתוכם התארגנויות חדשות שינסו להרוג ישראלים בכל דרך, בוודאי אם הרש"פ תקבל שליטה על האזור.
נדמה לי שישראלים מעטים ממשיכים לחשוב שאם רק אבו־מאזן, ברגותי, דחלאן, ג'יבריל רג'וב או כל פלסטיני אחר שפעם אירח לקפה פרשן טלוויזיה ישראלי וחייך מספיק יפה, יקבל את השלטון בעזה – או אז יפרוץ השלום. אם כבר, העובדה שפוגרום מחריד כזה יגלגל הקמת מדינה פלסטינית היא אבי אבות התמריצים. מנגד, גם הפנטזיות בימין (וביש עתיד) על טרנספר משמעותי של תושבי עזה, או על מיליון פליטים שפורצים את מעבר רפיח, הן חלום על היעלמות הבעיה שלא יעמוד במבחן המציאות. אני אפילו לא נכנס כאן לשלילה מוסרית של רעיונות מהסוג הזה. טרנספר, ובטח הרג של אוכלוסייה, פשוט לא קיימים על השולחן כאופציה ריאלית להמשך קיומה של מדינת ישראל.
חוץ מזה, גם בלבנון, בסוריה וכמובן ביהודה ושומרון ימשיכו בשנים הבאות להתקיים התארגנויות שרוצות לחסל את הישות הציונית. בעבור מי שזקוק לכך, אולי עוד כמה טילים מתימן וכטב"מים מעיראק יסייעו לו להבין שהאסון שהתרגש עלינו ב־7 באוקטובר איננו טומן בחובו הזדמנות להעלמת בעיית הטרור אחת ולתמיד. "ניהול הסכסוך" הוא לא איזו דוקטרינה שנבחרה, אלא פשוט עובדה מציאותית. בעתיד הנראה לעין אין אפשרות לשים לו קץ, לא בדרך צבאית ולא בדרך מדינית. והרי החדשות: ישראל ממוקמת בתוך מיליארד ומשהו מוסלמים. סמול קאנטרי מוקפת אויבים.
ובכל זאת, מה שקרה כאן בשמחת תורה מסכן את קיומה של מדינת ישראל בעיקר משום שהוא חשף את הבלוף. כולם בסביבה, כולל אזרחי ישראל ההמומים, ראו כיצד ישראל חדירה הרבה יותר מכפי שהעלינו על דעתנו. המחשבה שגורל דומה מחכה לתושבי הצפון או למי שגר קרוב לעיירה פלסטינית – בלתי נמנעת.
אם איראן תחצה את הסף הגרעיני בשנים הקרובות ותאיים על תגובה צה"לית משמעותית להתארגנויות כאלה, ממש אפשר להריח את קץ מדינת היהודים. עלינו להגדיר לעצמנו יעדים שינטרלו את הריח הזה, ושעליהם אסור להנהגה להתפשר אפילו במחיר של הליכה נגד ארה"ב. או לפחות, להרחיב את גבולות הבלתי־אפשרי שהבית הלבן מכתיב.
כאמור, הפעולה הצבאית בעזה מזהירה, אבל מי שחושב שהיא תספיק כדי להטליא את החור שנפער פה ב־7 באוקטובר לוקה באשליות. גם מיטוט מלא ומוחלט של חמאס, שכרגע נראה עדיין רחוק מאוד, לא יספיק כדי להביא "הסגה של כוחות חיזבאללה שתאפשר בהמשך את החזרתם של התושבים", כפי שהבטיח השבוע שר הביטחון לתושבי הצפון העקורים. הם זעמו, בצדק. אם יש דבר שמדינת ישראל למדה בדרך הכואבת ביותר, הוא שאי אפשר עוד לחיות לצידן של פצצות מתקתקות על הגבול ולקוות שנשיג פיצוץ מבוקר.
אז מה אני מציע, להילחם במקביל בצפון ובדרום? לתקוף באיראן? להקים רצועת ביטחון חדשה? להפציץ את החות'ים? לא יודע. עם כל ההצטנעות המזויפת, קטונתי. גם אסטרטג־כורסה חסר ניסיון שיושב עם לפטופ בסלון ממוזג צריך להיות מודע למגבלות הז'אנר. אבל הוא יכול להיתלות באילנות גבוהים כמו יו"ר ועדת החוץ והביטחון לשעבר צבי האוזר, לא גנרל במיל', שצווח ככרוכיה במשך שנים על הצורך ב"פירוז עזה", ואיש לא הקשיב לו ברצינות.
"בניין הכוח של חמאס מתעצם מסבב לסבב", כתב האוזר בתום מבצע שומר החומות ב־2021. "ישראל מכורה לרעיון ההסדרה ומתרפקת על פעולות טקטיות וירטואוזיות נקודתיות כחלופה לאסטרטגיה שתבטיח את ביטחון אלפי אזרחיה, בפרט בעידן 'סערה מושלמת' של עימות רב־חזיתי. לישראל אין ברירה. היקף הירי שאנו סופגים בעשור האחרון מחייב לעגן רעיון פירוז עזה מרקטות כרעיון מסדר של 'הסבב האחרון'".
בשבועות האחרונים האוזר מדבר על הצורך לנטרל בדחיפות את צבא נסראללה בצפון: "האם באמת נפיק לקחים מעזה לגבי לבנון, או נמשיך להתפלל שהטילים והרקטות שם יחלידו, בעודנו ממתינים הלכה למעשה למתקפת הפתע של חיזבאללה?" תהה במאמר שפורסם ב־ N12 בשבוע הראשון למלחמה, וסיכם: "בשורה התחתונה, אחרי שהשלמנו גיוס מילואים וקיבלנו רכבת אווירית של אמל"ח, נושאות המטוסים האמריקניות נמצאות כאן, העולם מתייצב לצידנו ורוח הלחימה וצדקת הדרך בליבנו, את פירוז עזה אפשר לדחות עד לאחר הסרת האיום מצפון, ולהילחם שם שלא במתכונת שחמאס בחר לנו… כדי להשיב את מעמדנו באזור אנחנו חייבים עכשיו הישגים אסטרטגיים, לא נקמות".
מאז עברו כמעט חודשיים. עד כה הלכנו בדיוק בנתיב שסינוואר התווה לנו. איש מבכירי חמאס לא חוסל בזמן שאנחנו עושים עסקים מפוקפקים עם קטאר. בצפון עשרה הרוגים וכ־60 אלף עקורים, ורכבים שעוצרים לרגע על צירים חשופים חוטפים קורנט, אבל אנחנו עסוקים במשחקי מילים: "אין מלחמה יש לחימה", אוסף של "ימי קרב", עימות "מתחת לסף המלחמה". אותם אנשים שסברו לפני שלושה חודשים ש"חמאס מעוניין להשאיר את עזה מחוץ לעימות", מסבירים בטלוויזיה ש"נסראללה לא רוצה מלחמה". ישראל נראית כמי שמקווה לחלץ דחייה מהדאחייה, בורחת שוב מהבשורה של האוזר.
אני רחוק מלהיות מומחה, אבל ברור לי שבמלחמה הזאת צריך לקרות משהו גדול, גרנדיוזי, שיוציא לאויבינו את החשק לנסות לשחזר את ההישג של חמאס שהם כל כך מתקנאים בו. 7 באוקטובר עדיין מתויג בקרב ציר הרשע כהצלחה כבירה שהם תומכים בה בהתלהבות. הוא צריך להיזכר כפעולה שהובילה לאסון כבד. החשש הגדול שצריך להוביל אותנו הוא שבסוף האירוע ייקבע בסך הכול תג־מחיר חדש לטבח ב־1,400 ישראלים. תג מחיר כואב אך נסבל בהחלט מבחינת אויבינו חסרי הרחמים.
לשם כך ישראל זקוקה לרוח התקפית, ליוזמה, למהלך שיפתיע את האויב ויכריח אותו לרדת על הברכיים. אם לשפוט לפי מסיבות העיתונאים של קבינט המלחמה, אנחנו בדרך לאיזו מקבילה של כיתור הארמיה השלישית במלחמת יום־כיפור, אם לשפוט לפי המעשים בשטח כעבור שישים יום, אנחנו בדרך למקבילה של צוק איתן.
