בימים שאחרי טבח 7 באוקטובר התגלגל ברשת סרטון של להקת U2 שבו אלתר הסולן בונו מילים מהשיר Pride לזכר הנספים במסיבה ברעים. הקהל הישראלי, הצמא לסולידריות המערב על יוצריו, לא ידע את נפשו. בהקשבה לדבריו, לא נמלאתי התרגשות ונחמה. להיפך. הבנתי עד כמה נואל הצמא הזה, כמה שקרית הסולידריות וכמה היא קרובה לאותם מערביים התומכים בחמאס. בונו תאר את החוגגים כ-our kind of people, כלומר: הליברל מבקש להביע סולידריות עם הזולת – והזולת צריך להיות אנשים בדיוק כמוהו: ליברלים, "music people".
את הצעד הבא בטא בעבר שלום חנוך: הליברל אוהב את "האויב" שהוא "בדיוק כמוך", גם כשהוא מתעב במוצהר את הליברליזם ומשתמש בו לצרכיו בציניות; ואילו האח החושב אחרת לגבי אויב זה, או לגבי מהות הדמוקרטיה והליברליזם – הוא איננו "בדיוק כמוך", הוא בעצם האויב שצריך להילחם בו כסכנה קיומית לליברליזם, שהרי "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם". "אנחנו לא אחים", אמרו לנו במחאה.
היומרה הליברלית האוניברסליסטית להכלת האחר והשונה, מתגלה כפרטיקולריסטית שאינה מכילה אותו: אם אינך מערבי, אזי בעזרת עירוב של רומנטיקה זולה, מוסר נוצרי מחולן, תיאוריות רלטיביסטיות פוסט-קולוניאליסטיות ונקיפות מצפון – תוכל לקבל הזדהות ללא תנאי כ"אדם" מופשט, ללא זהות וללא תלות במעשיך אפילו יהיו מרושעים; מול אחר זה המערב מוחק את עצמו, כפי שעשה חנוך. לעומת זאת, אם אתה מערבי עליך להיות מהסוג הנכון כדי לזכות באחווה, אחרת "תבוטל", או תיטבח בידי האחר הלא-מערבי. בונו שהזדהה עם הקורבנות בגלל שהם מהסוג שלו, מחק את הקורבנות שאינם מסוג זה; לא ייפלא אם הזדהות כזו תעבור לעזתים – זהו לא שינוי עור בעקבות לחץ חברתי, אלא נובע מאותה עמדה עצמה.
אבסורד הפתיחות הפתוחה רק למי שפתוח כמותה אינו חדש. בחודשים האחרונים חזינו בה, כשבשם הדמוקרטיה וקבלת האחר, נדחו אפריורי האחרים התומכים ברפורמה, כסכנה לדמוקרטיה. כך היה גם כאשר המתנגדים הגדולים לטרנספר (מרצון) לערבים, בשם הליברלים וזכויות האדם, ביצעו אותו (בכפייה) כלפי מתיישבי קטיף. כשהערבים פגעו בציבור זה במשך שנים ארוכות ביש"ע, בדיוק באותה איכות אכזרית איש לא יצא למלחמה. הם נותרו לבד במחיר הדמים, גם כשהתרחשו קדימונים לטבח, כמו בשחיטת משפחת פוגל (כשמכרים שמאלנים התקשרו לשאול לשלומנו, גילינו שכוונתם לא הייתה סולידריות, אלא לברר אם "הכול שקט אצלכם בגבעות?", קרי – שאיננו מתכננים נקמה). כשבימין זעקו על העוול והסכנה, הם הואשמו במשיחיות, מיליטנטיות וגזענות, ודמעתם הוגדרה כדמעת הקוזאק הנגזל שעוד מתפלא שהורגים בו.
הכתף הקרה שהשמאל הישראלי מקבל כעת מהשמאל העולמי, זהה לזו ששאר היהודים בארץ זכו לה מהשמאל הישראלי, ועל בסיס אותם ערכים נוצריים-מחולנים עצמם: הערצת הקרבן (אם אינו מתנחל) הצודק תמיד ורשאי לכל, פירוק הסולידריות המשפחתית והלאומית, צדקנות וטהרנות, אשמה וביוש. אפילו לאחר הטבח דבר לא השתנה: לא רק שאין חרטה על הגירוש, אלא שהמתנחלים מואשמים במצב. הם הרי לא רוקדים למוזיקה הנכונה (והציציות. והנשק).
הם לא our kind of people.
2.
כולם מדברים על אחדות. שזו תתקן את הקרע והקיטוב, שהביאו את המכה הקשה. אור שיצמח מהחושך. האומנם אחדות כאן?
לצערי אינני מוצא אותה, אף שאני זקוק לה נואשות. לסולידריות. לא שיחשבו כמוני, רק יראו את הלגיטימיות של עמדתי. אבל זו – איננה. מניין לי? הרי כל העם מגויס, והשלטים זועקים: "ביחד ננצח"!
בונו וההתרגשות המביכה סביבו הם רק הסימפטום. אפילו אם נשים בצד את האשמות הכזב כלפי המתנחלים, שהצבא הגן עליהם במקום על העוטף, ונראה בהן קיצוניות של בודדים; או את החגיגה על הדם באולפנים (או במאמרים פסבדו-מלומדים מיד אחרי הטבח, כמו של מקצר תולדות האנושות שקיצר בתולדות האשמה וקבע: ביבי), שכבר מריחים את הדחת נתניהו ומעלים את אשמתו, ללא כל רפלקסיה על החלק שלהם בקידום המוסר הרופס של אוסלו וארגוני הזכויות בסיוע בג"צ, ונראה בזה הדחקה של מי שאינם מסוגלים לעמוד מול אשמתם; עדיין יעמדו לפנינו "אחים לנשק".
אכן, בשעת צרה, התבטל איומם בסרבנות. מדוע?
אולי גם הם, כמו בונו, נתקלו באימה שפגעה הפעם לא במתנחלים תומכי הרפורמה, אלא ב-our kind of people, בקיבוצניקים שדמם סמוק יותר? לא יעלה על הדעת. אולי בתת-מודע? מה פתאום.
ואולי בגלל תחושת אשמה וחזרה בתשובה על חלקם בהתפוררות הסולידריות האזרחית וברית האחווה של עם ישראל, שהייתה כניצוץ הבערה לחמאס משלים לאשמתו האסטרטגית של נתניהו (שאינה אשמת השחיתות שתולים בו)?
לדאבוני נראה שהתשובה שלילית. אילו הייתה חיובית, ההתנדבות של אחים לנשק הייתה מתבצעת לשמה, בגלל הסולידריות והברית, ללא כל אג'נדה מעבר. כשאר עמך ישראל, התנדבתי בכמה הקשרים; בין המתנדבים היו גם תומכי רפורמה – ואיש לא הגיע להתנדבות, לא כל שכן ארגן אותה, תחת מעטה התמיכה ברפורמה, לבוש חולצת "סבירות – זה לא סביר". אחים לנשק, לעומת זאת, לובשים את הלוגו שלהם, תולים אותו מעל החמ"לים שלהם, וטורחים ליידע על פעילותם את התקשורת המעריצה – שהעלתה את סרבנותם על נס וכעת מדווחת עליהם בהשתפכות סכרינית.
זו אף הוספת חטא על פשע. מאמצי אחים לנשק חשובים, בדיוק כמו מאמצים של אחרים שאינם זוכים לחיבוק תקשורתי ופוליטי. אך המעטפת למאמציהם נראית כניסיון מוצלח להלבנת חטאם, וכזה ששכרו בצדו: אחרי המלחמה יוכלו לגזור קופון על "זכויותיהם" ולהרוויח את "המגיע להם" – ביטול הרפורמה (או כל שיתבעו) – אף שהירתמות למען הכלל היא חובה, ולא זכות שראויה לכפיים בעיתונות או לשכר פוליטי.
למעשה, איום הסרבנות ממשיך: כשם שאנו זקוקים לאליטה בחיל האוויר, שאיימה שלא תגן על השאר אם לא ייעשה כרצונם, כך מתברר (או כך מציגים זאת בתקשורת) שאנו זקוקים לאחים לנשק; ולפיכך נשקם של אחים לנשק אכן בידם – לאיים על אחיהם לאחר המלחמה לעשות כרצונם, או שיפרקו את המדינה. קשה לאתר את האיום כי הוא לא אגרסיבי אלא פסיבי-אגרסיבי: אין הם האקטיביים המפוררים את החברה; הם הפסיביים, הקורבנות התמים של אלו שדעתם שונה, שכופים אותם להתנהג כך; לכן אין עליהם אחריות מוסרית: הכול מותר להם וממילא אין על מה לחזור בתשובה. כתינוק המאיים בבכי אם לא יקבל מה שתבע, או כאנס המאשים את אנוסתו שהיא שפיתתה אותו, כך ביבי ותומכיו אשמים גם במה שהם עצמם עושים.
בעצם, הם לא מחכים לסוף המלחמה; כבר כעת זרועם האחת עושה חסד – והאחרת דין, בהצהרות פוליטיות, הממשיכות את דה-הלגיטימציה של מי שאינם חושבים כמותם. למשל, ביחס למינוי ח"כ סוכות מהציונות הדתית לראש וועדה לענייני יו"ש, קבעו: "נתניהו ממשיך לסכן את ביטחון ישראל". הרי האויב המסוכן הוא המתנחל שאינו "our kind" – לא הערבי המשכים להורגו (ולהורגם). אפילו אחרי הטבח, כאשר אזהרות המתנחל התגלו כעובדה ולא כגזענות שטפלו בו, לא יזכה להיחשב כאחר שעמדותיו לגיטימיות וראויות לייצוג בכנסת.
אומנם, ביחד ננצח. אם חלילה נתפורר מבפנים האויב יכה מבחוץ. אך כשם שאחידות מחשבתית (הנכפית בשם הפלורליזם עצמו, שלכן גם עיוור להיותו כופה) אינה אחדות, כך "יחד" זה איננו אחדות. זוהי הישרדות עדרית. בלקסיקון הליברלי זו כמובן מילת גנאי: כמאמר בריאן בסרט של מונטי פייטון (כשהקהל חזר כעדר): "We are all individuals". אבל מחוץ לליברליזם, לעדריות מעלות רבות. די אם נחשוב על עדר זברות המצופף שורות כדי להציל את הכלל משיני האריה (על חשבון כמה פרטים מתוכו, כמובן). העדר מנצח יחד – אך זו אינה אחדות, ואפילו לא ברית הגורל המהווה לה בסיס; ועדריות לא תחזיק לאחר המלחמה. אכן אחים לנשק – אחים, רק כשצריך לאחוז בנשק.
מה שמבדיל בין קבוצה אנושית לבין עדר שורד הוא הברית – הסולידריות חסרת התנאים המוקדמים, האמון המוחלט בטוב הגנוז בבן הברית גם כשחלוקות הדעות, שכולן לגיטימיות. לא בַיחד העדרי ובוודאי לא באחידות הדעות של "אנשים כמונו" תיווצר האחדות, אלא על-ידי הפרדוקס של אחדות ההפכים, המתקיימים יחד בסתירה לא הרמונית ואף מזינים זה את זה.
3.
בימין באים בטענה לשמאל שלא הקשיב. מילא לימין, אבל גם לא לערבים עצמם, שתמיד אמרו מה שאיפתם.
לדאבוני, נראה שהדבר נכון גם לגבי הימין, בפרט בציוני דתי: אל לנו לשגות באשליית אחדות שטרם הושגה; יש להקשיב טוב לקבוצה מתוך הדוברים משמאל. אותה קבוצה לא רוצה באחדות. בעיניהם אנחנו לא לגיטימיים. מסירות נפשנו למען העם והארץ אינה עושה עליו רושם ואף לצנינים בעיניו – לא בצבא (מיליטנטיות והשתלטות על מוסדות המדינה), לא בגרעינים בעיירות פיתוח (הדתה וגזענות שהביאה את שומר החומות), לא באחדות חברתית ("אנחנו לא אחים"), לא בתרומות כליה (תרומה רק ליהודים היא גזענות), ובוודאי לא בהתיישבות (קולוניאליזם משיחי).
הנקודה אינה התקרבנות המצפה לשכר על קורבנותה; אנו מוסרים את נפשנו לשם המטרות עצמן ולא לשם שכר, ודוחים את מוסר הפריווילגיה של הקורבן. זו גם לא ציפייה לאיזו "התפכחות" בעקבות הטבח ומעבר ימינה. רק להכרה בלגיטימיות של העמדה. אך כאמור דבר לא השתנה: בשמאל יש מי שממשיכים לראות בנו אשמים מלכתחילה, וכעת את הפנאטים האטומים לחטופים וכן הלאה.
יחס הציונות הדתית לאליטת השמאל, בעיקר החילוני, הפך לשכפול המוסר הנוצרי הנתבע מאיתנו ביחס לערבים: הכלה והפניית הלחי השנייה לאור התקרבנותו הפסיבית-אגרסיבית. אומנם שבח הוא להיות כאסקופה הנדרסת – אך זו אינה מחיקה עצמית באחדות מזויפת. אינני מציע חלילה מלחמת אחים, כפי שבוודאי יאשימו אותי, אלא אותה פתיחות לקבלת כל אדם מישראל, ללא שום תנאי – למעט רצונו-שלו הכן בכך, המחייבו מיניה-וביה לראות גם בנו אחים לגיטימיים לפחות כמוהו.
לאור תהליכי אוניברסליזציה ופוסט-ציונות בחברה החילונית, ששיאם בהתנתקות, הציע הרב שג"ר יחס ציוני-דתי אחר כלפי המדינה והחברה החילונית. במקום עמדת הרב קוק על סגולת ישראל שבחילונים (שלעיתים זולגת לפטרנליזם שכביכול מבין אותם יותר משהם מבינים את עצמם), ובמקום ייסוד הסולידריות על מוסר ושותפות לאומית-חברתית (שהופכים גורם שוחק באינטנסיביות הדתית ובנאמנות להלכה, בהציעם אלטרנטיבה להוויה יהודית) – מציע הרב שג"ר יצירת קהילה אמונית נבדלת, שנאמנותה הראשונית דתית ולא חברתית; לפיכך אינה מסיונרית ופטרנליסטית כלפי החילונים – ואף חותרת להפרדת הדת מהמדינה לטובת הדת עצמה – וגם אינה מאוימת מהם, שהרי אין בידם להציע אלטרנטיבה אמונית או חברתית-קהילתית. דווקא הנבדלות מאפשרת סובלנות.
זו עמדת "הקשה להשגה". אין מדובר בטקטיקה המתנשאת והמנכסת של "להשתמש ולזרוק"; אדרבה, מדובר בעמדה נפשית ורוחנית הדורשת עבודה פנימית. כל בן או בת זוג יודעים שככל שיפגינו את רצונם באחרים, ישפילו עצמו או ינסו לאחוז בכוח, כך יהיו פחות אטרקטיביים ויידחו על ידם, ובצדק: אנו רוצים קשר שיש בו תלות, דווקא עם מי שיש לו בסיס עצמאי ובלתי תלותי. ר' פנחס מקוריץ התכוון ל"ביטול" החסידי כשאמר: "מה שרודפים אחריו, אין משיגים; אבל מה שתניח להיעשות, מתעופף ובא אצלך". דווקא הוויתור על עצמך, על האגו הסופי, מאפשר מפגש עם האינסופי שבו אי אפשר לאחוז בכוח; ופרדוקסלית, היפתחות זו אינה מוחקת אלא מעצימה את העצמי מעבר לעצמו.
מכיוון שהניסיון להתאחד בהסרת מחיצות והבדלים (חסד) הוביל לאיום הדדי, יש לפחות לשקול עמדה טנטטיבית של שלום הנוצר דווקא מתוך ההפרדה (כמידת הדין של אליהו מבשר השלום): לחדול מחיזור אחר השמאל, בהשפלה עצמית או באונס שלו. ככל שהוא ניתק משורשיו הוא הולך ומקצין, ולכן מציירנו כקיצוניים; אדרבה, החיזור עצמו מאיים עליו, אם בגלל דמיונו לגבינו, אם בגלל המשך הדחקת המציאות שאנו מייצגים עבורו. אם נשחררו, אך תמיד נהיה שם ללמוד ולהתעשר מכל הטוב והאמת שהקב"ה שם בידיו דווקא, תמיד נמתין שם כבסיס בלתי-מותנה של אחווה ואמת – אולי יתעורר מעצמו לשורשיו ויבוא אלינו מרצונו. אז גם יכיר בשוויון ובלגיטימיות ההדדית, ואף מתוך ענווה של היודע שאיננו יודע, בוודאי לגבי המסורת שהזניח.
ואם לא, אולי נגלה לצערנו – ואני כותב זאת באמת בצער רב – שהנה קבוצה נוספת שצמחה מעַמנו, הולכת ונפרדת ממנו, כצדוקים וכנוצרים, כקראים וכשבתאים. נאבק שלא כך יהיה, אך לא בזעקות אזהרה פטרנליסטיות וגם לא בהתרפסות כנועה, כביכול אין עתיד לעם-ישראל בלעדיהם.
תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול.
