בשבוע הבא נציין במשפחה את יום השנה לפטירתו של סבא שלי – רבי מניני (בנימין) ביתאן זצ״ל. כבר כמה שנים טובות שבכל שנה ביום הזה אני רוצה לכתוב עליו ובסוף מוותרת. הסיבה לכך היא שלא הכרתי אותו באמת. הוא נפטר ממש חודשים בודדים לפני שהגעתי לעולם. הרצון לספר על מישהו שנוכח מאוד בחייך בלי שהכרת אותו הוא מעט מוזר. ובכלל, איך כותבים געגוע על מישהו שמעולם לא פגשת? אבל בזמן האחרון מתגלה לי בעוצמה שזה לא מוזר, שיש דבר כזה להתגעגע למי שמעולם לא פגשת, והמילים על סבא שלי כתבו פתאום את עצמן.
סבא מניני היה רב הקהילה התוניסאית של צפת וכולם בעיר ידעו מי הוא. כל זה בניגוד כמעט אבסורדי לאדם הצנוע שהיה. ככל שהשנים עוברות אני מגלה עוד ועוד אנשים שהכירו אותו ואת פועלו המיוחד, שומעת עוד ועוד סיפורים נדירים עליו ומתעצבת יותר ויותר על שלא זכיתי בעצמי וגם מקנאה קצת בלב בכל מי שכן.
לפני עשר שנים בערך, כשחנכו בצפת רחוב על שמו, עצר אותי ברחוב איש מבוגר מאוד ושאל אותי: ״את הנכדה של רבי מניני?״. לרגע נבהלתי, מאיפה האיש הזה יודע מי אני? עניתי שכן ולפני שהספקתי לשאול הוא אמר – ״את נראית בדיוק כמו האמא שלך בגיל הזה. היה לי ברור שאת הנכדה שלו. זכות גדולה״.
אז חשבתי לעצמי שהייתי נותנת הרבה כדי לזכות ברגע אחד איתו, חיבוק או תמונה אחת ביחד, רק שיהיה לי איזה זיכרון אחד מהסבא שמעולם לא פגשתי.
סבא שלי היה מוהל ושוחט, בקיא בתורה ובהלכה, פשרן, תם וישר, איש של אמת, אוהב אדם וסבלני, פייטן בחסד ומלא בחוש הומור. רוב כתביו וחידושיו שהיו שמורים בכתב ידו בבית הכנסת – נתמלאו טחב, עד שלא היה ניתן לפענחם והם נגנזו. אמא שלי, בת הזקונים שלו, תמיד אומרת שמרוב שהרים את קולו לעיתים רחוקות, הייתה מעדיפה לקבל איזו סטירה רק לא לשמוע ממנו צעקה. כמה מנכדיו גדלו ממש אצלו בבית, גם אם ההורים גרו בעיר אחרת. תגידו לי אתם איזה סבא וסבתא צריך להיות כדי שההורים יסכימו שילדם יישאר אצלם דרך קבע?
מתוך אינספור סיפורים מתוקים, סיפור אחד קטן שבה את ליבי ואני מבקשת בכל פעם שיספרו לי אותו שוב: כשהגיע זמנו של סבא מניני להינשא, שלחה אמו מישהי מהמשפחה למצוא לו כלה, אישה טובה בעיר ג׳רבא. המשימה הושלמה וכלה נמצאה, וכולם חיכו לחתונה ולהגעתה של הכלה המיועדת לעיר. כשהגיע המועד, בנות המשפחה של סבי ראו את הכלה שהייתה רזה מאוד (מה שלא נחשב שם פעם לסמל יופי או שפע, קטע), ואמרו לו שאולי לא כדאי להתחתן איתה. ובכלל הבינו שנעשתה טעות, והכלה שנשלחה כל הדרך מג׳רבא הרחוקה היא לא זו שמצאו עבורו. סבא שלי לא היה מוכן לשמוע, ואמר שאם היא עשתה את כל הדרך הרחוקה הזו כדי להינשא לו, היא בוודאי אישה טובה והוא מתחתן איתה. והוסיף, ״היא תהיה בשבילי כמו הכוכב של אברהם אבינו". האישה הזו היא סבתא בחלה (רחל) שלי ז״ל.
זה היה סבא מניני שלי, ואני לא יודעת איך הוא היה מגיב לכל מה שקורה עכשיו אם היה חי, אבל אני בטוחה שהייתי מוצאת אצלו נחמה ואמונה. ואני מתגעגעת בכל שנה קצת יותר למישהו שמעולם לא הכרתי אבל זורם אצלי בדם.
