השבוע לפני עשר שנים, נסענו צביקה ושלומי ואני באוטובוס לרמת בית־שמש, למסיבת האירוסין של ציון, חבר שלנו מהעבר. הגענו לאיזה בית כנסת לא מפואר במיוחד שקומת המרתף שלו הוסבה לאולם אירועים קטן, כנהוג ברחבי העולם היהודי. איחלנו מזל טוב לבבי לציון החתן, התחבקנו, ראינו את הכלה, איחלנו גם לה מזל טוב וסיפרנו באוזניה שבחים על ציון ובאיזה פיִס היא זכתה. הכלה הנהנה בנימה מבוישת כדרכן של כלות חסודות ולאחר מכן שמנו פנינו באופן מיידי אל עבר הבופה הצנוע. בצלחות חד פעמיות העמסנו לעצמנו פרוסות קוגל ירושלמי פושר ומעט טשולנט פרווה. לכוסות חד פעמיות מזגנו סודה והתיישבנו לאכול.
לא מזמן מישהו העיר את תשומת ליבי לכך שבחורי ישיבה באשר הם נמצאים במצב תמידי של רעב. לא משנה מתי, לא משנה מה. אוכל, חם או קר, תמיד מתקבל אצלם בברכה משום מה. אז ישבנו וסעדנו וכעבור כמה רגעים קם איזה בחור אחד עם קשר גדול בעניבה וניגש לאורגנית שעמדה באחת מפינות האולם והתחיל לנגן את המנגינה המוכרת של ״סימן טוב ומזל טוב״ והוא הכניס המון אפקטים כאלה מוגזמים בנגינה שלו כאילו תזמורת של עשרות כלים נמצאת פה באולם הקטן והמרתפי הזה בפאתי רמת בית־שמש.
ציבור הסועדים קם אט־אט ממקומו והתארגן במעגל רוקדים סביר. משהו עם אנרגיות שבין מעגל רוקדים בחתונה לבין מעגל רוקדים אחרי קידוש לבנה. גם צביקה ואני קמנו לרקוד ושלומי אמר שהוא הולך רגע לשירותים. וככה, במשך כמה דקות רקדנו ורקדנו והסתובבנו באולם במעגלים וחייכנו אל ציון המאושר שהיה נראה קצת כלוא בין אבא שלו לבין חמיו. ולמרות שזה דימוי די קלישאתי, הוא היה לגמרי אמיתי באותו ערב. לתחושתי בכל אופן.
הבחור עם הקשר הגדול בעניבה המשיך להכות באורגנית שלו ולשלב אפקטים של עשרות כלי נשיפה מוטרפים תוך כדי ביצוע מעברים מרשימים בין שירים, את ״סימן טוב ומזל טוב״ הוא התיך לתוך ״שתזכו לבנות בית נאמן״ וכן על זו הדרך, ואנחנו הסתובבנו סיבוב ועוד סיבוב. בזווית העין ראיתי את שלומי חוזר מהשירותים, ממלמל אשר יצר ומלפף בתנועות מהירות את האוזניות שלו סביב נגן האם־פי שלוש שלו. הוא הסתכל עליי במבט רציני במיוחד, כזה שלא אופייני למסיבת אירוסין, מעפנה ככל שתהיה, וסימן לי לגשת אליו. אני סימנתי לו בחזרה עם הראש שיצטרף אלינו למעגל אבל הוא התעקש וסימן לי שאני זה שצריך לגשת אליו ולא להפך. אז שחררתי לרגע את האחיזה משני האברכים שאחזו בי ביד ימין וביד שמאל, ניגשתי לשלומי ושאלתי אותו מה נסגר. ושלומי רק הביט בי ואמר, אריק איינשטיין נפטר.
בנסיעה חזור ישבתי בספסל האחרון באוטובוס והשענתי את הראש על החלון. באוזניות זפזפתי בין תחנות הרדיו השונות. בכולן שידרו שירים של אריק ובין לבין אפשר היה לשמוע את היגון בקולם של השדרנים והשדרניות. גם אני שקעתי בעצב עמוק. אפילו שאף פעם לא הייתי מחסידי אריק איינשטיין האדוקים (אני שייך למחנה שלמה ארצי), זאת אומרת, כן הכרתי ואהבתי את השירים המפורסמים שלו ואפילו כמה פחות מפורסמים, כן היינו שרים את ״אני רואה אותה בדרך לגימנסיה״ או את ״סע לאט״ בקומזיצים שעשינו בכנרת בבין הזמנים, אבל לא בגלל זה התאבלתי ככה על אריק בנסיעה הלילית ההיא מבית־שמש לירושלים בקו האוטובוס הנפרד.
יש רגעים כאלה בחיים שלפתע בנאדם נזרק אל עברו הרחוק אי שם. אל שורש נשמתו, אל זמנים שהוא בקושי זוכר במובהק, כאלה שקיימים רק בתת־מודע שלו. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד ומסלול חייו. ושם, בספסל האחורי של האוטובוס, עם השירים של אריק באוזניות פתאום נזרקתי לגירסא דינקותא הכי מוקדמת שלי כבן להורים שחזרו בתשובה אי אז כשהייתי ילד.
פתאום כל הסיטואציה הנוכחית נראתה לי כאילו לא קשורה אליי. מה לי ולכובע והחליפה האלו? מה לי ולאירוסין באולם של בית כנסת? מה לי ולציון החתן ולבחור עם האורגן ולקוגל הירושלמי? מה לי ולכל זה? איך הגעתי לאוטובוס הנפרד והמדכא הזה? הרי אני בכלל שייך לאריק איינשטיין עכשיו. או ליתר דיוק, למה שאריק איינשטיין מסמל עכשיו. אני בכלל שייך לישראליות הזו, הישנה והטובה, והיא טבועה עמוק־עמוק בזהות שלי יותר מהרבה גינונים שאימצתי בדרך בטעות ובכוונה.
גירסא דינקותא זה דבר חזק מאוד ומרגש מאוד ושם, בלילה ההוא שבו אריק איינשטיין נפטר לבית עולמו, הרגשתי שעוד משהו בזהות שלי נסדק ובאותו הרגע גם נבנה, כמאמר המשורר: יושב על הגדר, רגל פה רגל שם.
