אלף תמונות לוויין לא שוות מבט עיניים אחד מרצועת עזה לשטח ישראל הריבונית. שום סימוני מפה ואף הצצה במשקפת לא מסוגלים לשקף את רמת הקרבה הכמעט אינטימית בין שונאי היהודים והאדם בחוף הדרומי לבין מפריחי השממה בנגב המערבי. ממש למרגלות נקודת תצפית לא גבוהה במיוחד בבית־חנון, נפרשת העיר שדרות במלוא הדרה – הושט היד ופגע בה. מהצד המערבי של אותה בית־חנון מציצות ארובות אשקלון במרחק טיול רומנטי מתון וקצרצר בין חופים. שכונת הסביבון החרבה גדושה בפירים – כאלה שהתגלו כבר וכאלה שעוד לא – ובכל בית שני נמצא נשק חם. כך לאורך שדרת בתי מגורים ארוכה של "בלתי מעורבים", כמו גם בבית הספר השכונתי של ילדים מחונכי שנאה, מעל ומתחת לפני השטח של הכיתות והחצר.
מה חשבו לעצמם חותמי הסכם אוסלו כשהעלו בדעתם למסור את האחריות הביטחונית בעיר הרשע הזו לידי האויב? כיצד סברתם זו הוכשרה כבטוחה והומנית יותר מהצעות הטרנספר שנשמעות כעת כלאחר יד; הצעות שהיו מספקות לסרבני השלום הערבים אפשרות להגיע למקום מגורים מרווח, ולנו אפשרות להתקיים? איזו תסמונת מקברית הצמיחה מידת אמון מופרכת וחד־צדדית בין שוחרי השלום שלנו לבין אלה ששובים אותנו תחת טרור מזה 150 שנה? איזו אמונת פתאים מצליחה לתחזק גם עכשיו את אותה השקפה, תוך הבחנה מלאכותית בין התפיסה האנטישמית מבית חמאס ובין זו של מכחישי השואה והטבח ברשות הפלסטינית? איך מלבינים את התפיסה המתרצת רציחות חווארה וזריקות בקבוקי תבערה ואבנים על כביש 60, כמו לא היה ציר רשע המחבר בברית דמים את דגל חמאס הירוק עם דגל צבעי המלחמה של אש"ף, את יחיא סנוואר עם ג'יבריל רג'וב? איזה עיוורון חלקי מצליח לבדל בין עזה ובין רמאללה וג'נין ושכם וחברון, ובאיזו עוצמה מתנגנת אצלם שירת השלום המתורגמת ל"צדק", כדי לא לשמוע את שירת רצח העם שלנו מאחורי המילים הערביות "מהנהר ועד לים"?
ליקוי הראייה לצד השמיעה הסלקטיבית מאפשרים מעבר חלק מדיונות החול של עזה להרי המרכז של יהודה ושומרון. מי שהעלה בדעתו לוותר על רצועת ביטחון והתיישבות בגוש קטיף בראשית שנות התשעים, הוריש לדור הבא את האופציה לוותר עליה ביהודה ושומרון – הקו הירוק הארוך ביותר בישראל, והקרוב ביותר למרכז האוכלוסייה הצפוף ביותר בארץ. כן, האופציה הזו קיימת גם אחרי שהקונספציה קורסת. בשעה שנרקם קונצנזוס, מעוגן בהבטחות ממשלת החירום על חיסול חמאס ונטרול חיזבאללה, עוטף גוש דן והמרפסת של נתב"ג עומדים מופקרים לשכניהם הברברים, תאבי הדם. לאזורים האלה, לנו, לא טורחים לכתוב תוכנית עבודה ליום שאחרי. לא משרטטים קו ולא מאיימים בחיסול או נטרול ולא מייצרים הרתעה. להפך, משחררים לשם אסירי חמאס ומתלוננים על צורכי הביטחון. על הדרך מעמיסים אשמה שקרית וזדונית על שימוש יתר בצבא, על חשבון מצבת הכוחות בשעת חירום דרומית.
נבואה שמגשימה
באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת התפרסם בארה"ב מחקר תחת הכותרת "כשנבואה מתבדה". שלושה חוקרים מהפקולטה לפסיכולוגיה חברתית עקבו אחרי כת שמנהיגתה טענה כי הא־ל עומד להחריב את האנושות בבוקר 21 בדצמבר 1954 על ידי שיטפון שיציף את העולם. המנהיגה הצהירה שאת המסר על העתיד לבוא קיבלה מחייזרים. החוקרים עקבו אחרי הקבוצה המשיחית – לפני התאריך המיועד, במהלכו ולאחריו – כדי לבחון כיצד המאמינים מתמודדים עם העובדה שאמונתם מתבדה. בתאריך הנקוב הצהירה ראש הכת כי בזכות פעולות הקבוצה, הא־ל חס על העולם והשיטפון בוטל או נדחה לעת עתה. לחייזרים שלום. למרבה העניין, המחקר העלה כי לא רק שהאמונה של חברי הכת במנהיגתם לא פחתה, היא אף התעצמה: מאותו יום ואילך הם החלו להפיץ את משנתם ביתר שאת. לאון פסטינגר, ממובילי המחקר, ראה בתופעה ביטוי לתיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" שבאותה עת שקד על ניסוחה. בבסיס התיאוריה של פסטינגר עומדת ההנחה כי לבני אדם יש צורך בשמירה על עקביות, ולכן כשמתגלה התנגשות בין תפיסותיהם להתנהגותם, הם ימצאו דרך להסביר את אחד מצדדי ההשוואה, כך שתישמר ההלימה.
במקרה של הקבוצה המשיחית המדוברת, האמונה התנסחה מחדש והשתנתה – מהמתנה לקטסטרופה, להודיה על שלא התרחשה. כל זאת בלי לפקפק במנהיגה או בנבואותיה, על אף שלא הייתה להן שום אחיזה במציאות. מקובל לצטט מחקר זה בהקשר של ניתוח תנועת השבתאות או הפלג המשיחי בחב"ד, אבל למעשה הוא לא פחות רלוונטי גם לישראלים מפוכחי חמאס; אלה המבקשים להיאחז בתפיסתם דאשתקד, מתקשים להפריד בין זהותם הפרטית ובין השתייכותם למחנה השלום, אינם מסוגלים להשתחרר מתפיסת המחנה הלאומי כשוחר מלחמה. עם שבירת הקונספציה, רבים מהם מצהירים על התפכחות, אבל התפכחות בתוספת כוכבית. כזו שמפרידה בין עזה ל"גדה המערבית", ונאחזת בקרנות המזבח של אמונת שטחים־תמורת־שלום בשומרון ובבנימין, בגוש עציון ובהר חברון. הם מתעקשים להבחין בין אויב שביצע את זממו ובין זה שזממו עוד מצוי בדפי עבודה ותכנון. ממשיכים לא לשמוע ולא להאמין להבטחות הטבח של רג'וב, בדיוק כפי שהתעלמו מהבטחות הפוגרום של סנוואר.
אלף תמונות לוויין לא שוות מבט עיניים אחד מרנתיס לנתב"ג ולשפלת חופי תל־אביב; מקלקיליה ליישובי השרון ולכביש 6; מחברון לקריית־גת וסביבותיה. שום סימוני מפה ואף הצצה במשקפת לא מסוגלים לשקף את רמת הקרבה הכמעט אינטימית בין שונאינו שם לבין מפריחי שממת יהודה ושומרון. ואת מראה העיניים הזה לא צריך לקנות באישורי מעבר מיוחדים, וכרגע אין צורך לחבוש קסדה וללבוש אפוד מגן כדי להסתובב בשטח. דברים שרואים בעזה רואים גם ביו"ש, רק צריך לפקוח עיניים, להסתכל לאסון הבא בעיניים, ולמנוע אותו. עכשיו. 0
לתגובות: orlygogo@gmail.com
