אם יש מילה שעשתה קאמבק בשביעי באוקטובר, זו "קונספציה". איך אנחנו אוהבים להגיד קונספציה. סתם להגיד "תפיסה" לא מספיק לנו, אנחנו צריכים משהו בלעז, גדול כזה, מרשים. הבעיה במילה קונספציה היא שאתה משתמש בה בעיקר ברגעים שהיא מתפוצצת לך בפנים. מוכן להתערב שכמות החיפושים למילה קונספציה בגוגל לפני השבעה באוקטובר, נמוכים מ"רוני דלומי", שעכשיו מובילה על כל הפוליטיקאים גם יחד.
יש כל מיני סוגים של קונספציות. יש קטנות ולא חשובות, כמו למשל זו שטוענת שג'אז זו מוזיקה ולא דרך של השטן להציק לנו. או הקונספציה לפיה אם סיימת רכיבה מאומצת על אופניים עם חברים מהצבא, מותר לך לשבת עם טייץ בבית קפה כאילו כלום. או זו על פיה הגיוני שגלעד שרון יציע פתרונות בנוגע למה צריך לעשות עם עזה. גלעד. שרון.
אבל הבעיה בקונספציות, היא שלרוב – בדיוק כמו במלחמות – אנחנו תמיד עסוקים בלנצח את הקונספציה של אתמול. זו שכבר מרוסקת לרסיסים על רצפת המציאות והוכיחה את עצמה כלא רלוונטית.
כולם עכשיו מקשקשים בדיעבד על כמה הקונספציה קרסה, כאילו שצריך אותם בשביל זה. כאילו שסרטוני הזוועות, רשימות ההרוגים והחטופים והטירוף שאנחנו חווים פה עדיין מצריכים איזה נודניק בפטריוטים שיגיד כמה הקונספציה קרסה.
זה כל כך בולט עכשיו, כשאנחנו משחיתים מיליוני מילים במטרה לנגח לפצח ולכסח את הקונספציה מול עזה, שברגעים אלה ממש תופסות קונספציות מסוכנות אחרות את מקומה. מאיימות להתפוצץ עלינו בעתיד, כשלא נשים לב או כשכבר יהיה מאוחר מדי. הנה למשל, קחו קונספציה בשביל הכיף: השבוע אמר ג'יבריל "הפרטנר" רג'וב, את הדברים הלא מדהימים כלל האלו. "אירועי ה־7 באוקטובר היו תגובה טבעית לדיכוי. האחראי לאירוע הוא הכיבוש ופשעיו. הפעולה הייתה חלק ממלחמת ההגנה הפלסטינית וההתפרצות הבאה תתרחש בגדה". כן כן, ג'יבריל שלנו, נו ההוא שאהבנו לראיין ולשמוע בכלי תקשורת ישראלים, זה שכל מיני יוזמות ז'נבה למיניהן הכלילו ברשימת הפרטנרים הפוטנציאלים.
אם איזו רוקחת מג'לג'וליה הייתה מנפיקה את הטקסט הזה, סביר שיום למחרת היא הייתה מוצאת את עצמה בתחנת משטרה כשמאחוריה דגל ישראל והמילים של התקווה וכולם היו מתרגשים מאיך שאנחנו לא נותנים לשום ציוץ על טרור לחמוק לנו מתחת לרדאר. אבל ג'יבריל? הוא לא יראה תחנת משטרה, בטח לא מרתף שב"כ, ולא דגל ישראל. מקסימום, איזה שר יתראיין ויגיד שצריך לקחת לו את תעודת הוי־איי־פי שלו, אם היא עדיין קיימת.
תהרגי אותי דנה
רוצים עוד קונספציה? יאללה, קחו על חשבון הבית. השבוע ישבנו כולנו והתרגשנו עד דמעות מתמונות החטופים שחזרו הביתה. לא משנה אם תמכת או לא תמכת בעסקה, אי אפשר שלא להתרגש למראה אביגיל, או יולי, או אוהד שיצאו מהחושך לאור. רק מה? שוב קונספציה. בעוד כולם צופים בתמונות ומתרגשים, באולפנים מיהרו לסגור חשבון עם אלו שהצביעו נגד. ירון אברהם בחדשות 12 אמר ואני מצטט: "אותי מעניין אם השרים איתמר בן גביר, עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף, צופים בטלוויזיה עכשיו, ואיך אחרי שאנחנו רואים את התמונות האלה של הילדים שחוזרים הביתה, ובעיקר את אלה שעדיין לא, אפשר היה להרים אצבע נגד העסקה הזאת. באמת תהרגי אותי דנה, אני לא מבין. אני לא מבין איך אפשר לדבר על הכרעה ועל ניצחון בלי שהאנשים האלה בבית, באמת אני באמת לא מבין, עכשיו יכול להיות שיש השגות על אופן הפעולה ועל איך עושים את זה והאם נכון ללחוץ יותר על חמאס, זאת העסקה מאחוריה ניצבים כל ראשי מערכת הביטחון. אומרים לך קח מה שיש עכשיו כי כל יום הוא יום גורלי, ואתה מרים את האצבע נגד, אין לי מילים".
יש הרבה דברים מדהימים בטקסט הזה, כאילו אנחנו מתעסקים פה באנשים שכן רצו לראות ילדים חפים מפשע חוזרים הביתה וכאלה שלא. אבל בעיקר, העובדה כי בעודנו עוסקים בקונספציה, אנשים חכמים בטלוויזיה עדיין אומרים משפטים כמו "מאחוריה ניצבים כל ראשי מערכת הביטחון". באמת? זה עדיין טיעון? אם זה תלוי בי, המשפט הזה לא קביל יותר. מוכן גם לשקול הצעת חוק שתמנע שימוש בו ותטיל עונשים לא כבדים על אלו שעושים זאת. אגב, זה לא שלא יכולים להיות דברים ממש נכונים שכל מערכת הביטחון תתמוך בהם פה אחד. רק כטיעון, זה כבר לא קיים. חשוב שיהיו אנשים שיאתגרו גם קונספציות ממש נכונות.
עוד אירוע קונספטואלי שעצבן אותי השבוע, היה הרגע בו תושבי אופקים היקרים חיכו לרכבי החטופים מהקיבוצים שחזרו מהשבי. כמה אנשים שחיים באיזו קונספציה מטומטמת, מיהרו להלל את התושבים ולספר כמה ניסו להפריד בינינו והנה תראו איך תושבי אופקים השתחררו מההסתה של הפוליטיקאים ויצאו למחוא כפיים לחטופים. כמה קונספציות נוראיות מתקיימות בתוך הפליאה הזאת, כאילו תושבי אופקים, עיר שחוותה בצורה קשה את אירועי השבעה באוקטובר, צריכים להשתחרר ממשהו כדי לצאת למחוא כפיים לאחים שלהם שחולצו ממלתעות של חיות אדם. ויותר מזה, הקונספציה כאילו רק הפוליטיקאים מסכסכים בינינו ואין באמת הבדלים בתפיסות עולם וויכוחים לגיטימיים בין מחנות שונים בחברה הישראלית. כאילו אם רק ייפטרו מביבי וניסים ואטורי, כולנו נחיה פה באיזו הרמוניה מרגשת נטולת ויכוחים. במקום להבין שאנחנו יכולים כעם ללכת רחוק מאוד עם ויכוחים, בלי קשר לאהבה האמיתית והדאגה הקיומית שאנחנו חשים כלפי בני עמנו החושבים אחרת.
אנחנו חיים בתוך עולם של קונספציות. מודה, זה נוח. רובן מספקות לנו הגיון בעולם עם הרבה אנשים לא הגיוניים. קונספציה זו שגרה, ושגרה זה נעים. קונספציה זה להתעורר בבוקר לעולם שאתה יודע איך הוא עובד. אבל אם נאתגר את הקונספציות בכל רגע, ונציק להן כל הזמן, אולי גם הן ירגישו לא בנוח להשתלט ככה על כולנו, ולהתרסק ברגע לרסיסים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
