בהלכות אבלות יש היררכיה מעניינת. על הורים, האבלות חלה במשך שנה. על אחים, בן זוג או ילדים האבלות נעצרת אחרי חודש ימים. למה? למה לא לייצר פורמט אחיד לכל יושבי השבעה? שיקומו יחד, ויסיימו את האבלות שלהם באותו זמן. עבור מה נדרשת הפרדה כל כך משמעותית ומה מטרתה?
השאלה הזו העסיקה אותי עוד לפני שישבתי שבעה בעצמי. כשסבי נפטר, אדם שהגיע לנחם נתן לדברים הסבר, שאני לא יודעת אם הוא אכן הסיבה הרשמית. כמו כל סברה קיימת בעולם בכל נושא, גם זו לא מתיישבת מאה אחוז עם המציאות אבל כבר כששמעתי אותה היא נשמעה נכונה, ולימים אפילו התיישבה לי היטב על הלב.
על פי טבע העולם, הורים הולכים לעולמם ראשונים. אחרי שגידלו והעמידו משפחה וצאצאים, ובתקווה כי לאחר שחיו חיים ארוכים וטובים, הם הולכים לעולמם.
אולם כאשר נפטרים ילדים, אחים ובני זוג, לכתם, ולא משנה הגיל או הסיבה, תמיד תהיה בטרם עת. זו תמיד תהיה טרגדיה בה הלב יישבר שבר גדול ומדמם, החלל שייפער יהיה עמוק והנחמה גם היא תהיה קשה ארוכה וכואבת.
על פי אחד ההסברים, כשחכמים קבעו את גבולות זמן האבלות הם לקחו בחשבון את הנתון הרגשי הזה.
על פניו, הורה שנפטר בגיל שיבה, ילדיו אינם זקוקים לו יותר. הם עלולים לשכוח את המת ואולי לפעמים אפילו להרגיש הקלה על שנחסך מהם המשך הטיפול, שלעתים, לצערנו, מכביד על שגרת החיים. באופן טבעי לילדים המתאבלים נדרשים כללים לזמן האבלות, כדי שלא ישכחו, כדי שישמרו טובה לאבא ואימא על כל מה שעשו למענם כל החיים. ולכן עליהם להשלים שנה של תפילות והעלאת הנשמה, תוך הזכרתם בהימנעות מחגיגות או השתתפות בשמחות.
אבל זה לא ככה עם אחים, או בן זוג, או ילד שמת.
הרי ברור לכל, שמי שהלך בטרם עת, באופן טרגי, שלא כדרך הטבע, מבלי להשאיר אחריו משפחה, או תוך שהוא משאיר אחריו חיים שטרם הספיק לממש ולמצות עד תומם, לכתו תיחרט בלב ולא חשוב כמה זמן ייקבע בהלכה להחזיק באבלות. כאלמנה מזה שש שנים, האמינו לי, בהתחייבות, ההתנערות מהאבל ומהחיים לצד החלל והכאב ארוכים מכדי להימדד בזמן. פוסקי ההלכה הבינו זאת בחוכמתם. הבינו שזה ייקח זמן, הרבה זמן. יותר מכל זמן שייפסק.
לכן הגדרת הזמן היא קצרה, לא מנסה להילחם ולהתמודד עם מה שממילא מתחולל בתוככי נפשו של האבל, לא מתאמצת לאלץ אותו לאמץ סממני אבל שגם בלעדיהם האבלות ישנה ולרוב ניכרת, ואוי כמה שהיא ניכרת.
ההלכה תוחמת את האבלות במצבים הללו, בזמן הקצר ביותר. כאילו היא אומרת: אני רואה, רואה את האבל שבך, לא דוחקת בך להתנער ובוודאי שלא להעמיק באבלך. אתה פטור מהכללים הללו לטווח הארוך, ותנסה, אם תצליח, מתי שתצליח, צא מזה. מי שמגביל אותך הוא אתה בלבד.
כמה אנחנו יפים
את השבוע האחרון, כמו רוב אזרחי ישראל והיהודים בעולם, עברתי לצד ילדיי כאשר החל מהשעה שש בערב הזמן קפא מלכת. דבר לא נעשה או דובר מלבד עניין החטופים. זה הפך לפעילות משותפת בה מצד אחד נעמי יושבת עם קולאז' תמונות החטופים כשבידה עט או טוש עבה ובאדיקות (דרמטית בהגזמה כיאה למתבגרת) מחכה לשמוע את שמם, לראות את פניהם ולסמן בדף עוד אחד ששב לחיק משפחתו בשלום ובשלמות יחסית. ומצדדים אחרים, שאר ילדיי צועקים את שמם בשמחה, מתעניינים בשאר השמות וממשיכים בתפילות ובהדלקת נר לשחרורם המהיר.
ביחד עם הטקס האמוציונלי לחלוטין שחזר על עצמו מדי ערב, התערבבו גם רגשות עזים נוספים של חשש גדול ושאלות האם זה היה הדבר הנכון לעשות. מה יהא על אלו שאינם כלולים בעסקה, ומה יהא על המשך המלחמה.
הכול פה לא טבעי. הכול פה רגשי וחסר הגיון או תשובות.
אין לנו בחיים הנוכחים וגם בזיכרון ההיסטורי, שום מודל לחיים בצל הטירוף הזה שתקף את חיינו. אנחנו לא רגילים להיות כל כך חסרי שליטה על המציאות שלנו וכל חושינו מתקוממים ומתנגדים לכך.
ויחד עם זה הלב, הטבע שלו, שלנו, כל כולו מדמם וחסר ישע. כל כולו לא מתמודד. לא עם תמונות, לא עם הוראות מהתקשורת, לא עם ניסיונות להסביר לו שוב ושוב – אל תתפתה לרגש, אל תיתן להם לכבוש אותך, אל תהיה חשוף ורך כל כך.
התמונות המרגשות של החטופים המשתחררים, לצד אלו היפים כל כך (ואיזה עם יפה אנחנו!) שעדין לדאבוננו כלואים בין מלתעות האויב, התמונות האלה, למרות שכולם יודעים, כולם רואים, כמה הן תורמות למאמץ להכניע אותנו, כמה יש לרשעים האלו ראייה מעוותת כל כך שהם משתמשים בטבע שלנו, היהודי הרחום האוהב הדואג, כדי לכבוש אותנו, כאן בתוך ביתנו, עדין אין לנו יכולת ואם נודה באמת אולי אפילו אין לנו רצון, לעמוד בפניהן. וכל רצוננו הוא לצפות בהן שוב ושוב, בלופים בלתי נגמרים, עם כל המנגינות המרגשות ואם אפשר לקט תמונות עם עוד קצת סאונד ועוד גיז'דורים וקולות השתנקות לאקסטרה רגישות במינון גבוה עד כמה שאפשר.
אנחנו ננצח אותם. אני בטוחה בזה.
נצליח בסופו של דבר לסלק אותם מתוכנו, נצליח לעמוד בזקיפות קומה מול הנבזיות והעינוי הנפשי שהם מעבירים אותנו בדרכים שונות ומשונות. ננצח אותם דווקא בזכות היותנו רכי לב, דווקא בזכות היכולת שלנו לעצור הכול, גם את הלחימה העזה ולהתמוגג אל מול התמונות, הסרטונים והתקוות לשובם של החטופים.
אנחנו ננצח, והצחוק האמיתי יהיה אם נצליח שלא לאבד טיפה מהיותנו יהודים. רחמנים וגומלי חסדים. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
