באפריל 1945 התרחש האירוע שעיצב את חייו של הנרי קיסינג'ר. יחד עם שאר חיילי הדיביזיה ה-84 האמריקנית, שבה שירת במלחמת העולם השנייה, הוא שחרר את אחד ממחנות הריכוז הנאצים. במשך שנים ארוכות הוא לא דיבר על הרגע הזה, ורק תמונה שצילם אחד החיילים ושבה נראה באקראי חשפה את שהותו שם. שנים אחר כך הודה קיסינג'ר בהשפעה של המראות שראה אז ואמר: "זו הייתה אחת החוויות הנוראות בחיי". שלשום הוא מת בגיל מאה בביתו שבקונטיקט.
קיסינג'ר, שהגיע לשיא כוחו בשנים 1973-1977, בממשלים של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, הוא האדם היחיד ששימש אי-פעם כיועץ לביטחון לאומי של הבית הלבן ומזכיר המדינה בעת ובעונה אחת, והחזיק בזמן כהונתו בשליטה מלאה על מדיניות החוץ של ארצות-הברית, כזו שאיש לא החזיק בה מלבד נשיאים.
הוא נולד ב-1923 סמוך לנירנברג שבגרמניה, למשפחה יהודית אורתודוקסית. אביו, ששימש כמורה לתרבות גרמנית, חש את הקרקע הבוערת מתחת ליהודי גרמניה, כשב-1935 פוטר מעבודתו. ב-1938 החליטה המשפחה להימלט לארה"ב והגיעה לניו-יורק. היינץ קיסינג'ר בן ה-15 שינה את שמו להנרי והחל ללמוד אנגלית, מתוך מטרה ברורה להפוך לאמריקני כמה שיותר מהר. באמצעות אינטלקט כביר, שליטה בהיסטוריה ומיומנות בכתיבה, הצליח להתקדם במהירות מתואר ראשון בהרווארד לחבר סגל באוניברסיטה היוקרתית, לפני שביסס את עצמו בוושינגטון.
הוא התגייס לצבא ושימש במודיעין האמריקני, שנהנה מידיעת הגרמנית שלו. מהמלחמה יצא עם תובנה ולפיה האליטה האינטלקטואלית צריכה להוביל מדינות דמוקרטיות, והוא תיעב את הימין הפופוליסטי והשמאל הקיצוני באותה מידה. על שירותו הצבאי קיבל את כוכב הארד, הרביעי בחשיבותו בעיטורים הצבאיים של הצבא האמריקני. השירות במהלך המלחמה ולאחריה השפיע על זהותו והקרירה שלו בהמשך הדרך. הוא אמר "שהמלחמה גרמה לו להרגיש כמו אמריקני" והיא זו שהובילה אותו להתעניין מבחינה אקדמית ביחסים בינלאומיים.
כשהגיע לוושינגטון, עם המבטא הגרמני שלו, השנינות הנוקבת והלהט שלו להתרועע בהוליווד, הוא זכה מיד להכרה בכל רחבי העולם, בניגוד מוחלט לרוב קודמיו המאופקים. הוא חיזר ללא בושה אחרי הפרסום, והיה כוכב של הצהובונים לא פחות מאשר של המגזינים הכבדים שהגו ברעיונותיו על גיאו-אסטרטגיה. כשמונה בסופו של דבר לתפקיד מזכיר המדינה, סקר מכון גאלופ מצא שהוא האדם הנערץ ביותר במדינה.
מדיניות החוץ שלו גרסה כי הקומוניזם הוא גלגול חדש של הפשיזם, ולכן צריך להילחם בו בכל הכוח. גישה זו באה לידי ביטוי במה שמבקריו מכנים "מורשת מדממת" במדינות מזרח אירופה שנעו לכיוון ברית המועצות, בראשן וייטנאם, וגם בדרום אמריקה. מבחינתו, מחיר הדמים שגזר אופן ההתערבות שהנהיג על המעצמה החשובה בעולם היה הכרחי כדי למנוע מלחמת עולם שלישית.
קשריו עם מדינת ישראל היו מורכבים. בתקופת מלחמת יום הכיפורים ניהל קיסינג'ר את מה שמכונה "דיפלומטיית הדילוגים" שהייתה כמעט סימן רשמי שלו, שבמסגרתה נסע הלוך ושוב בין בירות המזרח התיכון במטרה לפתור את המשבר העמוק ולסיים את המלחמה. בתחילה הוא ספג ביקורת נוקבת מצד ממשלת ישראל על התנהלותו, בטענה כי הוא פוגע באינטרסים של מדינת היהודים, אבל לאחר מכן השתנה הטון בזכות הרכבת האווירית שסיפקה לצה"ל ציוד חיוני מארה"ב שסייע במלחמה והייתה למעשה רעיון שלו.
אף שהגיע לארה"ב כנער מהגר מגרמניה הנאצית, קיסינג'ר התעקש להיות גאה ביהדותו ומעולם לא הסתיר אותה. הדבר המשיך להיות נכון גם כשעבד עם שניים מהנשיאים הפחות אוהדים לישראל בכל ההיסטוריה האמריקנית, ניקסון ופורד.
קשריו עם מדינת ישראל המשיכו ממש עד חודשי חייו האחרונים. באמצע אוגוסט הוא שלח מכתב לנשיא הרצוג, בתגובה למכתב מזל-טוב שכתב לו הנשיא לרגל יום הולדתו המאה: "הודעתך ביום הולדתי ה-100 ריגשה אותי עמוקות", כתב קיסינג'ר להרצוג, "אתה ומשפחתך, והידידות של דודך, דודתך ואביך, שמרתם על הארכיטקטורה של מערכת היחסים החיונית של ארה"ב וישראל במשך למעלה ממחצית מ-100 שנותיי. לחגוג את יום השנה ה-75 לישראל לצד יום ההולדת ה-100 שלי זו מתנה מיוחדת. בגלל שנות הקורונה עבר זמן מה מאז ביקרתי בישראל. אני מקווה שזה יתאפשר בשלב מסוים בזמן הקרוב. עד אז, אשמח לבקר אתכם כאן בניו-יורק במהלך הביקור הבא שלכם בארה"ב. ברכות חמות, הנרי א' קיסינג'ר".
