איש אינו אדיש מול תמונות האמהות והילדים ששבו הנה השבוע לאחר שנחטפו לעזה ביום שמחת תורה. אין ישראלי אחד שליבו לא ניתר משמחה נוכח התמונות והסרטונים של משפחות מתאחדות, לפחות באופן חלקי, ושל בנים השבים לגבולם במלוא המשמעות המילולית של הביטוי. אולם, אם עם חפץ חיים אנחנו, אסור לנו להתעלם מהמשחק הציני והאכזרי שחמאס משחק בנו, ומהמחיר הרחב יותר של עסקת שחרור החטופים כפי שבוצעה בשבוע האחרון.
מנקודת המבט של חמאס, העסקה היא בראש ובראשונה המשך המערכה באמצעים שונים, במקרה הזה – לוחמה פסיכולוגית. המניפולציה הרגשית שאזרחי ישראל עוברים פשוטה מאוד: כמה ימים בלי חדשות רעות ועם הרבה חדשות טובות. במקום תמונות של נופלים, פנים צעירות ויפות הניבטות לעברנו מתוך מסגרות שחורות, אנחנו מקבלים, בהזרקה ישירה למערכת העצבים שלנו, תמונות המעוררות שמחה עזה. מה שכולנו עברנו השבוע הוא תהליך של התמכרות, התמכרות לחדשות טובות. עכשיו קשה מאוד לחזור להתמודד עם הגל הצפוי של חדשות קשות שהחזרה ללחימה תביא איתה. מי מאיתנו מוכן נפשית לחזור ולשמוע על חיילים הרוגים? מי מסוגל לחוות מחדש מטחי רקטות באזורי הגבול ואולי גם בלב המדינה, ובכלל לחזור אל שגרת המלחמה? ההתמכרות לשקט מהירה מאוד, ולכן מסוכנת מאוד.
חמאס מכיר את נקודת התורפה הזו ומנצל אותה היטב. אנשיו פועלים בצורה מתוחכמת ומחושבת, קודם כול על מנת להחליש את כושר העמידה של הציבור הישראלי בעורף ושל חיילי צה"ל בחזית. במפקדה התת־קרקעית של סינוואר מבינים היטב שהאתגר הגדול כרגע הוא הזמן. ככל שמשך הזמן שיעמוד לרשות צה"ל לצורך ביצוע המשימה של מיטוט חמאס יהיה רב יותר, הסיכוי שלו להצליח בה יגדל. ככל שההנהגה הישראלית תיאלץ לחדול את המבצע מוקדם יותר, גם סיכויי חמאס להשתקם, ולחזור לקיים את מדינת הטרור שלו ברצועה ילכו ויגדלו. ומאחר שהמשוואה פשוטה כל כך, גם האסטרטגיה של חמאס ממוקדת בדיוק בנקודה הזו. ההנחה ההגיונית שלו אומרת שימי ההפוגה לא עוצרים את מרוץ השעון של האשראי הבינלאומי לפעולה הישראלית, אולי בדיוק להפך.
במקום תמונות מעשי הזוועה הנוראים שביצעו מחבלי חמאס בתושבי עוטף עזה, קיבל השבוע העולם תמונות של מחבלי אותו ארגון מחזירים מהשבי הורים וילדים. הצופים ברחבי העולם שרואים את התמונות הללו מדחיקים כליל את העובדה שמדובר במי שחטפו נשים וילדים קטנים, ומתמקדים בסוף הטוב כביכול של הסיפור. כך זוכה החמאס לריהביליטציה פסיכולוגית בעולם כולו, בחסות העסקה. התוצאות, בדמות הגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל, לא תאחרנה לבוא.
האם זה אומר שיש לחדול מהמשך המאמצים לשחרור החטופים? האם ההחלטה על העסקה הייתה בהכרח שגויה? ממקום מושבו של אזרח פשוט, שאינו חשוף למידע המודיעיני והצבאי המלא המונח בפני מקבלי ההחלטות, קשה לומר דבר כזה באופן נחרץ. בהחלט ייתכן שבפני נתניהו והשרים אשר קיבלו את ההחלטה עמד מידע שהביא אותם לאשר את העסקה למרות הסכנות הרבות הכרוכות בה. אולם גם אם ההחלטה ללכת על העסקה הייתה מוצדקת, חשוב לשקף לציבור את מלוא המשמעויות. להזהיר מפני ההתמכרות לתוכנית הריאליטי היומית של שחרור חטופים, ולהזכיר לציבור שלפנינו עוד מערכה ארוכה, כזו שתגבה מאיתנו כאנשים וכחברה מחיר יקר, שבועות ארוכים ואולי גם חודשים של דם, עמל, דמעות ויזע כדברי ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל. למרבה הצער, אין בימים אלו מנהיג שיעמוד מול הציבור הישראלי ויגיד לו זאת בפשטות. אין מי שיזכיר לנו את הסכנה שבהתמכרות, שעלולה להביא אותנו להפסד במערכה.
