מלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני) רוויה סיפורי גבורה שעל רובם לא נשמע לעולם, פשוט מכיוון שהם רבים כל כך. גם על סיפור הגבורה הבא לא הייתי שומע, אלמלא נטל בו חלק גיסי, יוסי שלמה, בעלה של אחותי רות. הכוח שבו לחם יוסי, המשתייך לגדוד הסיור של חטיבת הנגב, השתתף בלחימה מתחילת התמרון הקרקעי בעזה, ימים ארוכים של התמודדות עם מחבלי חמאס המצוידים בנשק רב, מקלעים, מטעני חבלה וטילי נ"ט. ביום חמישי, לפני כשבועיים, הותקף הכוח ששהה בתוך מבנה במרכז העיירה בית־חנון על ידי כוח גדול בהרבה של מחבלי חמאס. האש שניתכה על המבנה הייתה עזה כל כך, עד שחלק ממנו פשוט קרס. באופן מעט מוזר, הקריסה הזו הייתה מה שהציל חלק מהכוח ומנע פגיעה קשה בכמה מהלוחמים, שנפצעו רק באורח קל יחסית.
יוסי שהה באחד החדרים שנותר שלם. יחד עם חברים נוספים הוא השיב אש לעבר המחבלים. ברגע מסוים פגע טיל נ"ט באותו חדר, והרסיסים שעפו ממנו פגעו בכל פלג גופו השמאלי. יד שמאל ורגל שמאל ספגו את הפגיעה הקשה ביותר, והדם החל לקלוח מהם בכמויות גדולות. תוך זמן קצר איבד יוסי דם רב, והוא כבר היה משוכנע שהגיע הסוף.
"אמרתי שמע ישראל ווידוי", סיפר לי יומיים וחצי מאוחר יותר, כאשר ביקרנו אותו בבית החולים, "הייתי משוכנע שזה נגמר, ובלב אמרתי תודה לקדוש ברוך הוא על החיים היפים שהיו לי". אלא שבאותו רגע, במין גבורה פנימית בלתי מוסברת, החליט יוסי לנסות לזחול בכוחותיו האחרונים, בעזרת יד אחת בלבד, אל החדר הסמוך, שם שהו חבריו שנפצעו באורח קל יותר ממנו. "ביקשתי מהם שיניחו לי חוסמי עורקים על היד והרגל ויהדקו הכי חזק שאפשר, כי מה שחשוב לי זה לא הכאבים ולא היד והרגל. אני רוצה לחיות".
מאותו רגע החל להתנהל מבצע חילוץ הרואי, שבמהלכו חולצו יוסי וחבר נוסף שנפצע קשה דרך קירות הבתים בקסבה של בית־חנון, עד לנקודה שבה אפשר היה לחלץ אותם לאחור, תחילה על אלונקת בד, ובהמשך על אלונקה רגילה. הלוחמים החברים נשאו את יוסי ואת חברו, תחת אש תופת, עד לנקודת האיסוף, וממנה לקח אותם המסוק היישר לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. וכך, בשילוב של כמה ניסים וגבורה עצומה של יוסי וחבריו, כל מי שהשתתף בקרב הקשה הזה יצא בחיים. הדרך להחלמה המלאה עוד ארוכה ומורכבת, אך אותה רוח גבורה שאפפה את יוסי בשדה הקרב, ממשיכה ללוות אותו גם בימים אלו, בקרב על החלמתו.
