ברבות מהמכללות האקדמיות במדינת ישראל נערכים בימים אלו לפתיחת שנת הלימודים, זאת אף שרבים מהסטודנטים הלומדים בהן עדיין משרתים במילואים. כמה מחבריי כבר השלימו עם אובדן הסמסטר הראשון של השנה, אחרים עוד מנסים להיאבק ברוע הגזרה. אך הסטודנטים לא לבד בסיפור הזה. מטבע הדברים, ככל שהמערכה נמשכת זמן רב יותר, והעורף הולך וחוזר לשגרה, החיים בחוץ אינם ממתינים בסבלנות למי שממשיך ללבוש את מדי הזית ולשרת את עם ישראל בחזיתות השונות.
החשש של מילואימניקים רבים בימים אלה הוא שככל שיעבור הזמן, המחיר האישי ששירות המילואים יגבה מהם ילך ויעלה, והצ'ופרים הכספיים הקטנים שהמדינה העניקה ועוד תעניק להם לא יפצו עליו. זה נכון כשמדובר בסטודנטים; נכון לא פחות אצל חלק מהעובדים השכירים, שמקומות העבודה שלהם כבר מתחילים לגלות סימנים ראשונים של קוצר רוח; ובראש הרשימה נמצאים כמובן העצמאים, הרגישים יותר מכולם לפגיעה בשגרת עבודתם.
לא לכל הבעיות הללו יכולה המדינה לתת מענה או להבטיח פיצוי הוגן. אולם מן הראוי שלפחות במקומות שבהם הדבר אפשרי היא תשדר מסר ברור של עמידה איתנה נגד כל פגיעה בחיילי המילואים. המסר הזה צריך להתבטא הן ברמה ההצהרתית והן ברמה המעשית, כל מגזר באופן המותאם לו. בלי תוכנית לאומית לתמיכה במשרתים לאורך זמן, היכולת להחזיק את המילואימניקים עוד חודשים ארוכים בחזית תלך ותישחק, ובלעדיהם, צה"ל יתקשה להמשיך להילחם במלוא העוצמה.
