שלשום צוין יום השנה ה־76 לכ"ט בנובמבר 1947 – היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה בארץ ישראל. למחרת פרצה מלחמת העצמאות ביוזמה פלסטינית. מאז, בעוצמות משתנות, מתמשכת אותה מלחמה שהחלה עם ראשית הציונות, בהתנגדות לנוכחות ולריבונות יהודית בארץ ישראל. ראוי לזהות גם הפעם את אהדת האומה הפלסטינית למלחמה שיזם חמאס.
במהלך השבוע, עם כל השמחה על כל חטוף השב למשפחתו, נוצרה התלכדות ישראלית בדרישה להמשך המלחמה עד להשגת מטרותיה. שותפים לדרישה גם אנשי שמאל ממובילי יוזמת ז'נבה לפתרון שתי המדינות, דוגמת אל"מ במיל' שאול אריאלי. ובכל זאת, עם כל חיוניותה, ההתלכדות הלאומית למלחמה בחמאס היא קצרת טווח. היא נוצרה נוכח שעת חירום נוראה, אולם היא מבטאת כנראה רק מצב ביניים עד לניצחון ההכרחי במלחמה. ספק אם היא מסמנת תפנית חברתית־פוליטית לעתיד.
מי שמגיע לחזית נפעם מרוח גדולה ומאחדת בשורות הלוחמים. אבל מחוץ לשדות הקרב, הרוח הזו כנראה לא מחלחלת אל מובילי השיח החברתי־פוליטי. שם מתרוצצים חלומות מנוגדים, שגם אחרי טלטלת שמחת תורה ממשיכים להיות בלתי ניתנים ליישוב. נאמני פתרון שתי המדינות – מיוסי ביילין ועד אלופים לשעבר – רואים במלחמה נגד חמאס הזדמנות היסטורית לקידום חזונם. מבחינת מאמינים בני מאמינים אלה, עם היעלמות שלטון חמאס הולך ומוּסר מכשול שמנע עד כה את יישום מתווה שתי המדינות. חתירתם המתחדשת לקידום מתווה הסדרִי הכרוך בנסיגות רחבות ביו"ש ואף עקירת יישובים, משתלבת היטב ואף מתואמת עם ציפיות הממשל האמריקני, שכבר מימיה הראשונים של המלחמה סימן את סופה בחתירה לקראת סדר אזורי חדש ובמרכזו פתרון שתי המדינות.
כאן מסתמנת תופעה חשובה: למרות הסכמה ישראלית רחבה על מטרות המלחמה כפי שנוסחו בקבינט, בשיח החברתי־פוליטי המחלוקת על מטרות־העל שאליהן יש לחתור בעקבות הישגי המלחמה עומדת להתעצם. המחלוקת הזו תבוא לביטוי גם בשאלות הבסיס הראויות להיבחן לאחר המלחמה, ואף תחדורנה לדיוני ועדת החקירה הממלכתית שבוודאי תוקם.
הוועדה תעסוק כמתבקש בשאלות מבצעיות וטכניות, בנהלי העבודה באמ"ן, במטכ"ל, בפיקוד הדרום ובחיל האוויר, כמו גם ביחסי הגומלין בין צה"ל ובין הדרג המדיני. אבל עומק המשבר והיקפו מחייב מבט תרבותי־רוחני כולל ורחב פי כמה. מבט זה דורש לבחון את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת האויב, וכן בשאלה על מה האויב נלחם ועל מה אנו נלחמים. חמאס וחיזבאללה נלחמים מתוך אמונה דתית; אנו, לעומת זאת, לא סגורים בשאלה האם אנו מסוגלים להתלכד יחד למלחמה רק למען הגנת הקיום וההישרדות, או שיש גורם מחבר מעבר לזה.
באחד ממאמריו הציב הסופר א"ב יהושע שאלה קיומית: "עם ישראל, בשביל מה אתה חי?". בהמשך הבהיר: "ההישרדות נחשבת כמעלה הבולטת ביותר של העם היהודי… אבל לא ההישרדות היא מעלה אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה". לשאלה זו חייב להיות מקום בבירור השאלה: עם ישראל, בשביל מה אתה נלחם ואיך אתה נלחם? איני מכיר הרכב אפשרי של ועדת חקירה ממלכתית שייתן מקום לשאלות מהות אלה. ובכל זאת, הבירור הזה, במודע או שלא במודע, משליך על בירור כל מה שקרה בפתיחת המלחמה ועל כל מה שיקרה החל מסיומה במגמות ההסדרה ובמאבקם של החלומות המנוגדים בחברה הישראלית.
"לצערי הפסדנו, מתה מזה", כתבה לי השבוע חברה. הסברתי לה שהמלחמה תימשך וצה"ל ינצח, אבל הניצחון במלחמה – בשונה ממשחק כדורגל – אינו נקבע רק על פי התוצאה בסיום המשחק. בוודאי גם במלחמה יש משמעות הרת גורל לתוצאה בשדה הקרב, אבל במשמעויותיה האסטרטגיות מלחמה נבחנת בעיקר במגמות שהיא מחוללת אחריה. מההיבט הזה, כל הסדר במרחבי ארץ ישראל, בין הירדן לים, שיכוון לנסיגה ביו"ש ולעקירת יישובים ישראלים, יהיה ניצחון לאומי־פלסטיני ותבוסה ישראלית.
אחרי מהלומת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר, מי מתושבי ראש־העין וכפר־סבא ייתן יד להקמת מדינה פלסטינית שתהפוך אותם ליישובי קו עימות, בסטטוס נחל־עוז או מטולה? עם כל האמון בצה"ל וביכולותיו, אין ולא תהיה אפשרות להגן על מדינת ישראל בקו רצועת החוף. יש להביא תובנה זו להסכמה לאומית רחבה.
