א. המילים הללו נכתבות זמן קצר לאחר בשורת פטירתו של מזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר, והוא בן 100. מעורבותו רבת הפנים של קיסינג'ר בתולדות העולם משנות השישים ואילך עשתה אותו לאגדה בחייו, אך גם לסמל קונספירטיבי ללובשי החליפות הרוקמים מלחמות מטרקלינים ממוזגים (דימוי שיש בו יותר מקורטוב של אנטישמיות ישנה, ולא לחינם הודבק למזכיר המדינה האמריקני היהודי הראשון).
באחד הטורים הראשונים שכתבתי כאן דימיתי את לכתו של בן השנתון של קיסינג'ר, גדול הדור הליטאי הרב גרשון אדלשטיין, לפרידה של ההנהגה הישראלית מן המאה העשרים. את לכתו של קיסינג'ר אפשר לראות באופן דומה כמין פרידה ממלחמת יום הכיפורים, שהרי הוא היה הדמות הבינלאומית המרכזית האחרונה שהשפיעה על אותה מלחמה ועוד הילכה בינינו, ולא סתם הילכה אלא השמיעה את קולה: טרם מותו הספיק קיסינג'ר, שהרבה לבקר את מדיניות ישראל בשנים האחרונות, להביע תמיכה חד־משמעית במלחמתה בעזה.
קשה שלא לחשוב על מות קיסינג'ר בלי להעלות באוב את הצירוף השחוק "ההיסטוריה חוזרת", בייחוד כאשר זמן קצר לפני ההודעה על מותו נחת בישראל אנתוני בלינקן. שוב ישראל במלחמה מדרום ומצפון, שוב מבקר בה מזכיר מדינה אמריקני־יהודי, שוב אותו מזכיר בא אליה כשבאמתחתו סל של אינטרסים מול מדינות ערב ומול הקהל בארצו של הדוד סם. כאן המקום לתהות אם מנהיגינו יפגינו את אותה עמידה חריפה שגילתה גולדה מאיר, מתוך תודעה בן־גוריונית של אחריות כלפי ההיסטוריה היהודית, עמידה שביטויה המובהק בתשובתה המפורסמת לקיסינג'ר (שזכתה לעיבוד קולנועי בסרט "גולדה"), שאמר כי הוא "ראשית אמריקני, שנית מזכיר המדינה, ושלישית יהודי", במילים: "הנרי, אתה שוכח שבישראל אנו קוראים מימין לשמאל".
חזרת ההיסטוריה שנפרשת לעינינו בחודשיים החולפים היא מצמיתה ממש. הדעת כמעט לא סובלת את דיוקו של הדמיון בין 73' ל־23'. מלבד קווי הדמיון המרכזיים והמוכרים, אפשר למצוא גם עובדות קטנות לכאורה שחוזרות על עצמן. למשל, אלוף פיקוד הדרום פינקלמן נכנס לתפקידו בחודש יולי שלפני פרוץ המלחמה, וגם אלוף פיקוד הדרום של יום הכיפורים, גורודיש, נכנס לתפקיד הזה ביולי הצמוד לתחילת המתקפה.
לכאורה כאן המקום להודות באנחה שאכן אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה. אבל נביאינו, בניגוד לקהלת, אינם מקבלים את החזרה הנצחית הזו כפשוטה, ומאמינים שהיא בכל זאת מובילה בכיוון מסוים שיש בו ישועה. בהפטרת השבת הזו מתנבא עובדיה על עתיד שיש בו צדק היסטורי: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". בכוחו של האדם למחות את חרפת העבר, להיות המושיע והשופט של מציאותו.
ואולי מתוך המילים הללו, אפשר לנסח אלטרנטיבה לאותה זעקת "ההיסטוריה חוזרת": לא ההיסטוריה היא שחוזרת, אלא האדם הוא שחוזר. פעם אחר פעם שב האנושי על אותן השגגות שנובעות מעצם אנושיותו, ואף על פי כן יש בכוחו לשוב ולהיאבק בנטייתו זו. ההיסטוריה אינה מבנה סטטי שניתן לִצפות מראש את תולדותיו העגומות. אפילו האמריקנים לא שיערו שהישראלים יטו את הכף במלחמת יום הכיפורים כה מהר. מילה של קיסינג'ר.
ב. שנת היובל למלחמת יום הכיפורים היא גם שנת היובל לפטירתו של ראש ממשלתנו הראשון דוד בן־גוריון. איכשהו, עזיבתו של בן־גוריון את האדמה הזו מיד בשוך קרבות יום הכיפורים לא נצרבה בתודעה, כנראה בשל פיח הקרב שהאפיל עליה, אף שיש בה גורליות ספרותית כמעט: השבר של יום הכיפורים סימל את כניסתה של מדינת ישראל אל קיום שיש בו שברים רבים, בלא הביטחון שהשרתה בתודעתם של רבים דמות האב הגדול משדה־בוקר.
השינויים הפוליטיים והתרבותיים בעקבות משבר המלחמה ההיא הובילו לתיקון עיוותים רבים שהתקיימו בישראל הראשיתית, הבן־גוריונית (וכמובן יצרו עיוותים חדשים, כדרכו של עולם). ובכל זאת, שכחת בן־גוריון כדמות עשירה היא עניין עצוב. מלבד הכרזת העצמאות ואולי עוד כמה אמרות כנף, מרבית בני גילי אינם מכירים את נאומיו וכתביו של בן־גוריון, איש שמילותיו היו יקרות לו מאוד. החלל הפעור הזה מתמלא לא פעם בשקרים מבתי מדרשם של מיני מחזירים בתשובה, שלא טרחו לעיין בכתביו של בן־גוריון וששים לצייר אותו כמעין גילום כוחני של "שנאת הדת" שהם מזהים עם מדינת ישראל.
מלבד הרצל, ספק אם קם לנו בתולדות הציונות מנהיג שתודעתו ואחריותו ההיסטורית היהודית פיעמה בכל מילה שלו, אפילו בהצהרות שניסח כתגובות לענייני השעה הפוליטיים. התחושה, שיש שיכנו אותה "משיחית", כי המנהיג הציוני פועל מתוך שעת כושר נדירה שכל הדורות היהודיים כיוונו אותו אליה, בולטת אצלו להפליא, באופן שאפילו המנהיגות הרוויזיוניסטית מלאת הפאתוס ראתה בה מידה של הגזמה. והנה שוב אנחנו חוזרים אל הנביאים: את בן־גוריון יש להבין על רקע חיבתו האדירה לתנ"ך ובמיוחד לנביאיו. כפי שסח לי השבוע הסופר אסף ענברי: בניגוד לקלישאה המפורסמת שלפיה הישראליות החילונית הלכה "מהתנ"ך לפלמ"ח", ולפיכך חיפשה בכתובים העתיקים בעיקר גבורה צבאית ולאומית, הרי שבן־גוריון חיפש בהם בראש ובראשונה את החזון שחוצה את ההיסטוריה לאורכה ולרוחבה, וממנו שאב את תפיסת הייעוד הישראלית שלו.
נדמה לי שזו עת ראויה להיתלות, כמעט כבתפילה, במילים שאמר בן־גוריון ממש בזמן הזה של השנה לפני 76 שנים, עם היוודע דבר קבלת תוכנית החלוקה בידי האו"ם:
"העם היהודי שלא נכנע לייאוש גם בשעות השחורות ביותר בתולדות חייו, ולא איבד אף פעם את אמונו בעצמו ובמצפון האנושי – לא יאַכזב בשעה גדולה זו את ההזדמנות והאחריות ההיסטורית שניתנה לו".
