זה היה שבוע של אופוריה שבסופו עלול להכות בנו האנגאובר קשה. התמונות המרגשות והמסעירות של שיבת הילדים, הנשים, הנערים והקשישות, לא השאירו ישראלי אדיש אחד. מדינה שלמה התמכרה אליהן, מרותקת ערב ערב מול המסך, בנשימה עצורה עד לפעימה הבאה בקרקס של חמאס.
אבל בזמן שהלב מתרחב כשילדינו חוזרים הביתה, הבטן מתכווצת מול מחזה ההשפלה המתוכנן של הטרוריסטים. הצהלות בעזה סביב הג'יפים של הצלב האדום הן תזכורת שלצד השמחה על שחרור כל נפש ממנהרות חמאס, זאת אינה תמונת ניצחון אלא רק תחילת צמצום ההפסד. כל יום של הפסקת אש הוא המשך מימוש הישגי הטרור מ־7 באוקטובר, אשר מתורגמים עכשיו לעצירת הלחימה ולהתארגנות מחדש, וגם לשחרור אסירים.
כשצה"ל ישוב להילחם בעזה הוא יפגוש אויב שהספיק להתארגן, לפרוס כוחות מחדש, למלא את מחסניו במזון וציוד, ולהבין את תמונת הקרב אחרי שבועות של ערפל. אנחנו הרווחנו בעיקר את אנשינו ואת הערבות ההדדית שהאויב מזהה כחולשה אבל היא חלק בלתי נפרד מהרוח הישראלית.
בתום הפעימה השביעית, שמתרחשת בזמן ששורות אלה יורדות לדפוס, ישובו לישראל יותר ממאה חטופים. 81 ישראלים, כולל כמה בעלי אזרחות רוסית שהושבו הנה כמחווה לפוטין, והיתר אזרחים זרים. גם האופטימיים לא האמינו בשבע שעבר שמספר המשוחררים יגיע עד הלום. אחרי הפקרת תושבי העוטף בשמחת תורה, זהו צעד ראשון, בסיסי מאוד, כדי למלא את החוב עבורם. ובפרספקטיבה קצרה של שבוע – אם המחיר יסתכם ביחס של שלשה אסירים משוחררים בלי דם על הידיים תמורת כל אחד מאנשינו, ובכמה ימי הפוגה, זו הייתה עסקה מוצלחת. עכשיו צריך ללמוד אותה היטב לצורך הפקת לקחים לקראת הדיון על עסקאות העתיד.
שחרור החטופים לא היה מושג אלמלא הלחץ הצבאי, שדחק את סינוואר אל שולחן המשא ומתן. בתחילת המערכה רבים, גם בדרג המדיני, חששו שתחילת התמרון רק תרחיק את שחרור החטופים. שר הביטחון גלנט הוא שטען שדווקא עם הנוכחות בשטח "ההזדמנות תקפוץ". לתפיסתו, השבת החטופים היא אחד מיעדי המלחמה, אבל הדרך להשגתו היא מעין רווח אגבי של המבצע למיטוט חמאס. גם דיווחי המשוחררים על המזון שאוזל במאגרי חמאס מוכיחים שהמחשבה ללחוץ עוד כמה ימים ולשפר את העסקה לא הייתה מופרכת. מי יודע אם כמה ימי קרב נוספים לא היו מביאים תנאי שחרור משופרים יותר מבחינת ישראל.
אגב, אותה התעקשות הגדילה את המספר הסופי של המשוחררים. במקור דובר על רשימה סגורה של 22 ילדים ו־28 נשים בלבד. אבל בזכות מנגנון הארכה שהוצמד לה מראש, עם תג מחיר ברור, כמעט כל הילדים שבו הביתה. זוהי תזכורת מדוע חשוב לנהל את השיח הנוקב על טיב עסקה שכזאת בזמן אמת: לפי הנוסח המקורי, ישראל לא קיבלה ערובה שכל הילדים יחזרו. אלא שהוויכוח המקדים על העסקה היה שטוח מדי, עם דגש על "עכשיו" ולא על "כולם", ועם דה־לגיטימציה של מי שהעז להצביע על החורים. לכן גם כדאי שלא להדחיק את הצדדים הפחות נעימים שנחשפו כעת בהפסקת האש.
בין השאר למדנו שחמאס נפגע פחות משחשבנו. מפגני העוצמה שלו ברחובות, כולל בעיר עזה עצמה, עם כלי רכב, חמושים במדים ומחלקת מדיה צינית ופעילה, לימדו שיש עוד הרבה מאוד עבודה. חמאס הוכיח שמערך הפיקוד והשליטה שלו עדיין מתפקד. סיפור המעשה על המפגש של סינוואר עם חטופים במנהרות מעיד אף הוא על מידת הביטחון והשליטה שלו. אומנם התברר שחמאס מעוניין מאוד בהפסקת אש, אבל גם שישראל מעלימה עין מההפרות: הצלב האדום לא פגש את החטופים שנותרו בשבי, אף שהסעיף הזה הוצג בחגיגיות כאחד מההישגים של העסקה.
גם המשחק בתוך הרשימות, והפרדת אם מבתה בניגוד לכללים שנקבעו, העידו שחמאס נשאר עם מספיק אוויר כדי לתעתע. מטענים הופעלו בכמה מקרים נגד כוחותינו, אך האירוע "הוכל" אחרי שהסתיים בפצועים במצב קל בלבד. הפעימה השביעית כמעט לא עמדה בכלל של מינימום עשרה משוחררים בעבור יום של הפסקת אש, וזאת בתירוץ שגם המחוות לפוטין משוקללות. קבוצת הנשים והילדים מונה בסך הכול 97 בני אדם, וחמאס לא הצליח – או לא רצה – להביא את כולם. כעת מגיע המבחן.
העסקה הבאה המדוברת כבר מעמידה דילמה מוסרית מסוג אחר. אם עד עכשיו ההבנה הייתה שהשבת החטופים ומחיקת חמאס אינן מטרות מתנגשות אלא משלימות, ושהחלוקה ביניהן היא בין דחוף לדחוף יותר, כעת קרני הדילמה שסינוואר מנסה לייצר היא של בחירה: או שחרור שאר החטופים, או המשך המלחמה.
עסקת "כולם תמורת כולם" עברה כבר בתחילת המלחמה הליך הכשרה זריז בדעת הקהל, בטיעון שאחרי שנשחרר את כולם נהיה חופשיים לחסל את המשוחררים ולהכריע את חמאס עד הניצחון. אלא שחמאס דורש סעיף בלתי אפשרי אפילו יותר משחרורם של אלפי מרצחים: עצירת האש לפרק זמן ארוך, שמשמעותה היא הישרדותו גם אחרי המלחמה. בישראל הרשמית דוחים כרגע את הדרישה הזאת, אבל לציבור למוד ההכלה וההימנעות מהכרעה מותר להיות חשדן. בקבינט המלחמה מבטיחים המשך משא ומתן רק תחת אש. השאלה איזו אש. צה"ל הפגין את יכולותיו בתחילת המערכה, ומן הסתם יפגין אותן שוב אם הדרג המדיני יאפשר לו לפעול באותו אופן, למרות הלחץ האמריקני לשינוי שיטת הלחימה, שכללה השמדת מבנים והרחקת האוכלוסייה מצפון לדרום. גם הפסקת אש לטווח בינוני היא טעות מרה. בניגוד לטיעון שלפיו חמאס לא בורח לשום מקום ויהיה מספיק זמן לחסל אותו, גילינו שוב שלישראל אין כל הזמן שבעולם. מחיר העיכוב כבד מאוד כבר עתה. הוא כבד למשק, למאות אלפי חיילי מילואים ולפליטים בארצם שלא יודעים מתי יוכלו לשוב ליישובי הספר בדרום ובצפון.
הצפון הוא דוגמה טובה לנזק שבהמתנה. יוזמת מערכת הביטחון לפעול שם תחילה באמצעות מכת פתיחה מפתיעה, מוסמסה בזמן אמת. ההזדמנות המבצעית הנדירה ההיא חלפה, וגם אם תצוץ אחרת, ספק רב אם היא תנוצל. צה"ל כבר הפנה את משאביו דרומה. הדם התקרר מעט, האשראי הבינלאומי נוצל, אמריקה נזכרת שזוהי שנת בחירות. גורמים בכירים בקבינט מודים שמערכה רחבה שם כבר לא תהיה ביוזמה ישראלית. הם מקווים שההרתעה מעזה ו"ריסון מקומי" יעשו את העבודה. השאלה אם התושבים בקו הגבול ישתכנעו אף הם ויסכימו לשוב הביתה.
רעיון נוסף שמשתעשעים בו המתווכים הוא הגליית ראשי חמאס, ואולי גם חלק מלוחמיו, אל מחוץ לעזה, כדי לנצור את האש ולהימנע מהכרעה צבאית יקרת דמים. בישראל טוענים שאין משא ומתן אמיתי כזה, ובכל זאת מומלץ לזכור את תקדימי העבר: המצור על ביירות ב־1982 הסתיים בעזיבת ערפאת לצפון אפריקה, אבל הטרור לא נפסק ואנחנו ייבאנו אותו חזרה מתוניס. גם גירוש ראשי חמאס ללבנון ב־92' – רנטיסי, א זאהר והנייה – הסתיים בחזרתם מיומנים יותר ורצחניים יותר.
ההיסטוריה הקרובה רצופה אף היא בשגיאות ישראליות דומות: שחרור סלאח אל־ערורי מהכלא הישראלי לחו"ל ב־2010 ויציאת איסמעיל הנייה מעזה ב־2014, שחלק ממערכת הביטחון כאן החשיבה כאירועים מרסנים, התבררו כטעות מרה. סינוואר ואחיו מוחמד, מוחמד דף או מרואן עיסא, לא ירוסנו לעולם אם לא יחוסלו. אבל ההיסטוריה של מדיניות נתניהו ומרבית שותפיו בניהול המערכה היא של הכלה, דחיית הכרעה, ודברי רהב חסרי כיסוי על אודות מכה קשה שאוטוטו תונחת על האויב. אלא שמכה קשה באמת היא כזאת שאין אחריה שאלות ואינה זקוקה לפרשנות. הפעם, באופן פרדוקסלי, דווקא בין גלנט לסמוטריץ' ולבן־גביר יש ברית לא מדוברת בכיוון של אי הכלה. שר הביטחון, שדוחף כמעט פומבית להכרעה, יודע שהאיום מכנף ימין של הקואליציה –שנותרה מחוץ לקבינט המלחמה – הוא שיחייב את נתניהו לנהוג הפעם אחרת. או במילים אחרות: האינטרס הפוליטי של נתניהו מתלכד הפעם עם האינטרס הקיומי של ישראל.
