הנהלים חושפים: בגבול הרצועה לא היה בדיוק צבא ההגנה לישראל

ניגע מיד בשלוש השכבות של המחדל, עם כמה פרטים חדשים, אבל תחילה לזירות הלחימה העיקריות בשבוע השמיני של המלחמה – וקודם כול בתוך תחומי ישראל וביו"ש. הפיגוע בפתחה של ירושלים אתמול בבוקר היה תזכורת לכך שהזירה הפלסטינית מבעבעת לא רק בעזה. המחבלים במקרה הזה היו תושבי מזרח ירושלים, בעלי תעודות זהות כחולות, אבל גם מעבר למחסומים המקיפים את הבירה היקף ההתרעות שובר שיאים. הגורם העיקרי לירידה במספר הפיגועים היוצאים לפועל בשבועות האחרונים – לעומת הדם הרב שנשפך בחודשים שקדמו למלחמה בדרום – הוא המעבר של פיקוד המרכז ושב"כ לגישה התקפית. בחסות מה שקרה בעזה, הכפפות הוסרו גם באיו"ש. כך, צה"ל הפציץ מסגד בשכם, לראשונה אי פעם. המסגד הזה מוכר כבסיס טרור עוד מימי האינתיפאדה השנייה, אבל צה"ל לא העז לתקוף אותו. פעולות התקפיות משמעותיות היו באחרונה גם בטולכרם, ובימים שלישי ורביעי השבוע היעד שוב היה מחנה הפליטים ג'נין, מעוז ותיק של טרור פלסטיני.

כמו בעזה כך גם בג'נין, צה"ל הכניס ללחימה כוחות בסדרי גודל לא פרופורציונליים לאויב הממתין להם. למערכה הוטלו הימ"מ, כוחות מילואים מדובדבן ומחטיבה 464, לוחמי הנדסה ומג"ב. מעליהם ריחף כלי טיס ששיגר, לפחות במקרה אחד, טיל אוויר־קרקע לעבר דמויות חשודות. עם זאת צריך להודות שהפעולה "נופחה" בהודעות שיצאו משב"כ ומצה"ל. היעד לא היה אחד מבכירי המבוקשים ביו"ש, אפילו לא מחבל מה"טופ 10", אלא מוחמד זביידי – פעיל ג'יהאד אסלאמי שקיבל משב"כ את התואר המפוצץ "מפקד מחנה הפליטים ג'נין", אך ספק אם ידע שהוא כזה. זביידי היה מעורב אומנם בפיגועים, אבל זכה לשדרוג במעמדו בעיקר בשל שם משפחתו: הוא אחיינו של זכריא זביידי, המבוקש המפורסם מימי האינתיפאדה השנייה, הכלוא כעת בישראל אחרי שניהל את פעולת הבריחה מכלא גלבוע.

הפגיעה בזביידי האחיין בלב מחנה הפליטים ג'נין הייתה מעין איתות לכל שאר מעוזי הטרור. הפעולה הוכתרה בהצלחה, וזביידי חוסל עם מבוקש נוסף, חוסאם חנון, אך נלוותה לכך גם הסתבכות בזירה ההסברתית. במהלך הפשיטה נהרג הילד אדם אל־רול, בן 8. בצה"ל מדווחים כי הוא ניסה להשליך מטען לעבר הכוחות, אבל מפאת גילו הצעיר קשה לשכנע בכך את הפלסטינים ואת התקשורת העולמית. התעמולה האנטי־ישראלית כבר עושה שימוש בתקרית הזו.

לא סתם רוח

זירת יו"ש צפויה להידחק מהכותרות בשבוע הבא, כאשר הלחימה בעזה תתחדש במלוא עוזה. לפי כל הסימנים, ההארכות של ההפוגה כדי לקבל "מנות" נוספות של חטופים עומדות למצות את עצמן, וקשה לראות את ישראל מסיימת את המלחמה בשלב הזה ולא מחדשת את התמרון ברצועה – בצפונה וגם בדרומה. ראש הממשלה, השרים בני גנץ גנץ ויואב גלנט וכל צמרת צה"ל מחויבים לכך, גם פומבית.

ההחזרה המרגשת של יותר ממאה חטופים עד כה היא הישג גדול של ישראל, וניתן בהחלט לייחס אותו גם ללחץ שיצר התמרון הקרקעי המוצלח, אבל עדיין יש בעזה חטופים רבים, כולל עשרות חיילות וחיילים. יש גם שישה נעדרים שכאילו בלעה אותם האדמה. החזרת החטופים הנותרים תהפוך למסובכת הרבה יותר כאשר תתחולל לחימה כבדה באזור חאן־יונס – שם מרוכזים רובם, ושם נמצאים כנראה גם ראשי חמאס, כולל יחיא סנוואר ומוחמד דף.

ההפוגה לא נוצלה על ידי הדרג המדיני להתרעננות אישית. נכון לשבוע זה, שר הביטחון גלנט עדיין לא ראה את הבית בעמיקם מאז הבוקר של 7 באוקטובר. אשתו קלודין מספקת לו את מלאי החולצות השחורות המכופתרות, היישר אל פינת השינה בלשכה בקומה ה־14 בקריה. מי שכן ניצלו היטב את ההפוגה היו אנשי חמאס, שהוציאו את הראש מהמנהרות, בחנו את מיקום הכוחות הישראליים, העבירו ביניהם ידע על נקודות תורפה של צה"ל שהתגלו בלחימה, ואולי גם הניחו מטעני חבלה וטענו את משגרי הרקטות, אף שלא נשארו הרבה. צה"ל מצידו ניצל את הזמן לא פחות טוב, ולא רק להתרעננות של הכוחות.

את הפקת הלקחים תוך כדי הלחימה מוביל תת־אלוף גיא חזות, שחזר לארץ מתפקידו כנספח צבאי בחו"ל. רשימת המסקנות לחיוב ולשלילה ארוכה ותמשיך להתארך עד סוף המלחמה, אך כבר בשלב הזה ניתן להצביע על כמה נקודות לשיפור ונקודות לשימור.

נתחיל בצד החיובי: השילוביות בין כוחות האוויר, הים והיבשה מוכיחה את עצמה במלחמה, ובכלל זה מהלך בעל השפעה דרמטית על פינוי הפצועים. מתברר כי מפקד חיל האוויר לשעבר עמיקם נורקין החליט להקצות צוותי מילואים שלמים של יחידת החילוץ בהיטס 669 לעבודה מהקרקע עם זרוע היבשה. בהתאם לכך צוותו כעת לוחמי עילית של היחידה לכל זירת לחימה, כולל רופאים שנמצאים בקו הקדמי של החזית. הצוותים האלה מגיעים לפצועים באופן מיידי, ומתחילים לטפל בהם בשטח. הם מתואמים מראש עם הצוותים המוטסים, ויודעים כיצד לפנות כל פצוע. לצה"ל היו בקרבות בעזה מאות פצועים, ושיטת הפינוי הייחודית הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, והצילה חיים רבים.

נקודת אור נוספת היא "מעיל רוח", מערכת ההגנה האקטיבית מפני טילי נ"ט, שרשמה שיעורי הצלחה גבוהים בהרבה מהציפיות. הצלחה גדולה אחרת קשורה לתפקודן של הלוחמות, ובעיקר השריונריות. השבוע הופתעתי כאשר הזכירו לי כי ניסוי מקיף לשילוב בנות כלוחמות טנקים נערך בבית הספר לשריון כבר ב־1995, וזכה אז להצלחה עצומה. למרות זאת, הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין־שחק, החליט לא להמשיך ולהרחיב את העניין. באותם ימים נשים עדיין לא שירתו בתפקידי לחימה אחרים בצה"ל, והחברה הישראלית לא הייתה בשלה לטנקיסטיות. הצדק נעשה באיחור של שלושים שנה כמעט.

אחת הצרות הגדולות שנלוו ללחימה בשבועות האחרונים היא מספר גבוה מאוד של חיילים שנפגעו מאש כוחותינו, ולא מאש אויב. בין התקריות: טיל שנורה לכיוון ההפוך, דחפורים וטנקים שדרסו בשוגג לוחמים, אש טנקים על כוחותינו ואפילו ירי ארטילרי לעבר חיילי צה"ל. כל אלה ואחרים נלמדים ומתוחקרים כדי לצמצם את התופעה, שאופיינית אומנם ללחימה בתא שטח קטן, אך גובה מחיר כבד מדי.

צפו להפתעות

ועוד לגבי ההפוגה: אין צורך להתרשם יותר מדי מסרטוני התעמולה של חמאס, שניסו להוכיח את שליטתו בשטח בעת שחרור החטופים. מצבו האמיתי של הארגון בצפון הרצועה הוא אנוש: כל המח"טים והמג"דים שלו בגזרה הזו כבר חוסלו בידי צה"ל, וכך גם אלפי מחבלים ומאות מפקדים בדרגים הזוטרים. למרות כל אלה, עדיין צפויה התנגדות של ממש בעת השלמת הכיבוש של מעוזי חמאס שעדיין לא טופלו ביסודיות.

האתגר הצבאי בדרום הרצועה יהיה קשה עוד יותר, בעיקר כאשר תינתן הפקודה לנוע לעבר הערים רפיח וחאן־יונס, שם נמצאים 2 מיליוני אזרחים לצד אלפי לוחמי חמאס. האוכלוסייה בדרום כוללת כעת גם מיליון בני אדם שנדרשו לעזוב את בתיהם בצפון, לפני תחילת התמרון שם. צה"ל יצטרך לפעול בלי לסכן את החטופים, ותוך הימנעות ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים; עד כה נרשמו בעזה כשלושה הרוגים בלתי מעורבים על כל חיסול של איש חמאס "רשמי". ומעל לכול – צה"ל יצטרך לטפל במנהרות, שם שוהים הרוב המוחלט של אנשי חמאס.

יש להניח כי צה"ל נותן עדיפות עליונה לתוכניות משני סוגים – חילוץ חטופים בפעולה צבאית, וחיסול של סנוואר ודף. הממשל האמריקני ממשיך בינתיים לעקוב מקרוב אחר התוכניות של ישראל, ומוודא שצה"ל יפעל בהתאם לדין הבינלאומי, ושהתמרון הישראלי לא יוביל למשבר הומניטרי. בהקשר זה אפשר לספר שצה"ל מבצע סדרות ניסויים במערכות נשק נוספות לזירת הלחימה. בד בבד ממשיכה ארה"ב להזרים לישראל כמויות בלתי נתפסות של תחמושת וכלי רכב קרביים, שמגיעים ארצה במאות אוניות ומטוסים. חשוב להבין כי תפריט הלחימה שראינו בצפון הרצועה הוא לא בהכרח מה שמצפה לנו בשלב הבא, מדרום לקו נחל עזה. שני הצדדים מכינים זה לזה הפתעות בשדה הקרב, וייתכנו גם הפתעות ברבדים אחרים.

סנוואר אולי יציע עסקת חטופים שישראל תתקשה לסרב לה, למרות ההתחייבות הפומבית לחסל את ארגונו. מהצד האחר, ראשי ארגוני הביון של ישראל, ארה"ב, קטאר ומצרים, שבילו גם השבוע שעות ארוכות בצוותא – אם כי הערוץ המצרי והערוץ הקטארי מתנהלים במקביל, ולא ביחד – לא בזבזו את הזמן על שיחות סרק. הביקור של מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן קשור לכך ולדיונים על היום שאחרי – סוגיה שראש הממשלה נתניהו לא יוכל להימנע ממנה, למרות הסיכון הפוליטי הכרוך בכך מבחינתו.

לחץ צפוני

המצב בגבול הצפון ממשיך להציב בפני ישראל דילמה אסטרטגית. זה שמונה שבועות שהיישובים הסמוכים לגבול עומדים נטושים, וברור כי המציאות הזו לא תוכל להימשך לאורך זמן.

קשה להאמין, אבל הנסיעה בכביש הצפון – הציר שמחבר את היישובים הקרובים ביותר לגבול, משלומי במערב ועד מנרה ומשגב־עם באצבע הגליל, דרך אביבים, יפתח ואינספור יישובים נוספים – אסורה כבר חודשיים. בצידי הדרכים הפנימיות יותר, שאינן נמצאות על הכוונת הישירה של חיזבאללה, יכולתי להבחין גם השבוע בהיערכות הצבא. גדוד אחרי גדוד, חטיבה אחרי חטיבה, עשרות אלפי מילואימניקים וחיילים סדירים דרוכים לפקודת יציאה למלחמה מול חיזבאללה, שעדיין לא ניתנה.

ברמה הטקטית, השבוע הזה היה שקט כמעט לגמרי לאורך גבול הצפון, בהשפעת ההפוגה בדרום. ברמה העמוקה, לאחר שבועות רצופים של מערכה שהוגדרה "מתחת לרף המלחמה", לישראל אין ברירה אלא ליזום את השינוי. אפשר אומנם לקוות שחיזבאללה יקפל את כוח רדואן שלו אל מצפון לנהר הליטאני, בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך. לכן, אם ישראל מעוניינת שתושבי הצפון ישובו לבתיהם לאחר מה שקרה בעוטף עזה, היא חייבת להסיר את האיום הישיר מעליהם – בכוח. זה בדיוק מה ששמע הרמטכ"ל הרצי הלוי מראשי היישובים, בפגישה שהתקיימה ביום שלישי אחר הצהריים במפקדת פיקוד הצפון בביריה. הלחץ על צה"ל ועל הדרג המדיני בעניין הזה הוא כבד.

עם הנעליים למטה

נחזור לשרטוט המחדל הרב-שכבתי. בנוסף לכישלון המודיעיני העצום, אי אפשר להתעלם מהכישלון המבצעי בהפעלת הכוחות. גם בלי התרעה ממוקדת, צה"ל אמור להיות מסוגל להגן על הגבול, אבל השבוע נחשף בפניי גודל הפער בין הרצוי למצוי. לא רק שחלק מהנשקיות היו נעולות, ולא רק שלאורך הגבול לא הוצבו כוחות עתודה וסוללות ארטילריה בשל ההסתמכות המוגזמת על הגדר ושלל אמצעיה האלקטרוניים – צה"ל לא הנהיג לאורך הקו אפילו כללים בסיסיים של חיילוּת שהיו יכולים לשנות את תמונת המצב באותה שבת.

הפחד מגנבות נשק היה כנראה גדול יותר מאשר הפחד מהאויב, ולכן מאות חיילי מנהלה, כולל התצפיתניות, כלל לא היו מצוידים ברובים. באפודים של הלוחמים בקו לא היו רימונים, אלא רק מחסניות מעטות שהתרוקנו עד מהרה. שלא לדבר על כך שלא היה בסביבה שום אר־פי־ג'י או טיל נ"ט אחר כדי להתמודד עם איומים שונים. חלק מהלוחמים בקו נפגעו מירי, כי לא היו להם אפודים קרמיים. עשרות נתפסו במיטותיהם, אפילו לא במדים, אף שכל מי ששירת בצה"ל מכיר את נוהל "כוננות עם שחר" – להיות ער, עם נעליים על הרגליים, בשעה המועדת לפורענות.

עוד מתברר כי לא פחות ממחצית החיילים בקו יצאו הביתה לקראת שמחת תורה. זאת במקום שהמפקדים יחלקו את החופשות על פני כל ימות השבוע, ויוציאו בכל פעם מספר קטן של חיילים, כמקובל ב"קו מבצעי". נוסף על כך, יחידות רבות היו ב"הדממה" בעת שפרצה המתקפה. למרות הקרבה לגבול, חיילים בבסיסים ובמוצבים לא תרגלו הגנת מחנה, ולא היו להם "עמדות ברזל" שאליהן צריך לרוץ במקרה של התקפה. במקום זאת הנוהל היה לרוץ לחדרים הממוגנים מפני ירי רקטות ומרגמות. עם היפתח המתקפה מיהרו הטנקיסטים למיגוניות, במקום לעלות לטנקים שלהם. חמאס ניצל כל זאת היטב.

אינסוף תקציבים, אפס השפעה

דיברנו על הכשל המבצעי, וכעת נקודה למחשבה על כשל תפיסתי. הנה דוגמה למשגה בסיסי בתכנון, שחייב להשתנות: לאורך שנים, צה"ל נתן עדיפות מוחלטת לחיל האוויר וליחידות הסייבר של המודיעין, בתקציבי עתק ובבחירת כוח האדם הטוב ביותר, כולל בעלי כושר קרבי. לזרוע היבשה ולחיל הים נשארו פירורים, באופן יחסי. אלא שברגע האמת, בשש וחצי בבוקר של 7 באוקטובר, חיל המודיעין לא היה קיים, ובחיל האוויר היקר והעצום הוקצו רק שני מסוקי קרב לכוננות. משלב ההתעשתות ואילך יש כמובן לשני החילות האלה תרומה עצומה ללחימה, אך באותן שעות גורליות, ההשפעה שלהם על האתגר הביטחוני הגדול בתולדות צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים הייתה פחות או יותר אפס.

חומר למחשבה, שייתן את אותותיו בשינויים דרמטיים שעוד ייעשו בצה"ל.