בסוף השבוע שעבר הלכתי לראות את המחזמר 'ביקור התזמורת' בתיאטרון את'ל מאליבו בברודווי, ניו־יורק. רבים ודאי מכירים את סרטו של ערן קולירין שעלה לאקרנים בארץ ב־2007. הסרט מספר על תזמורת נגנים של המשטרה באלכסנדריה המוזמנת לישראל, אך במקום לפתח־תקווה מגיעה בטעות ל"בית התקווה", עיירה שכוחת־אל. הנגנים מתארחים שם ללילה ארוך ובמהלכו מתוודעים לתושבי העיירה. המצרים והישראלים מספרים זה לזה על חייהם, על הבעיות עם הילדים, על החוויות שעברו. הם אוכלים יחד, מטיילים ושרים.
הסרט של קולירין הפך למחזמר בעיבודו של איתמר מוזס. הוא עלה בברודווי באוקטובר שעבר, ומאז הוא לא יורד מהבמות וממדורי הביקורת. את הפרסים היוקרתיים שבהם זכה קשה למנות. את האולם בסוף השבוע מילאו אלפי צופים מכל העולם, אמריקנים ויפנים, סקנדינבים ומלזים, קולומביאנים ואוקראינים. כולם הריעו לשחקנים, וביניהם בלט אחד – ששון גבאי, מפקד התזמורת מאלכסנדריה.
הסיטואציה הרב־תרבותית הזאת, מתברר, מלהיבה את הקהל, שמשלם גם מאות דולרים לכרטיס. ערבים וישראלים נפגשים בעיירה עלובה ומשתלבים בסיטואציה אנושית מקסימה, בלי מלחמות או מילה על פוליטיקה. אגב, בסוף השנה נזכה בברודווי במכפיל כוח. הזמרת שירי מימון תיכנס לנעליה של השחקנית שארלוט ד'אמבויס, ותגלם את הרוצחת רוקסי הארט במחזמר האדיר 'שיקגו'.
הנה לכם גאווה ישראלית אמיתית, תרבותית, פשוטה, לא מתנשאת ולא מאולצת. העולם מכיר בישראל, ביצירתיות שלה, בכישרון האינסופי של השחקנים שלה. זו הלאומיות הגאה, הטבעית, שמכבדת את שני העמים ולכן מעוררת כבוד ולא ביקורת וטענות על אפרטהייד.
שירי מימון תזכה לתשואות בברודווי, אני בטוח, ותעשה לנו כבוד כמו נטע ברזילי באירוויזיון. חבל כל־כך שיש כאן ממשלה ימנית ולאומנית, שהורסת את ההישגים של ישראל בעולם עם חוקי לאום מיותרים שרק מסכסכים בין האוכלוסיות במדינה, שמנהלת מרדפים אחרי ארגוני זכויות אדם ומעצרים מופרכים בנתב"ג, כמו העיכוב המזיק של העיתונאי היהודי פיטר ביינרט, שכל חטאו בכך שהוא לא חושב כמו חבר הכנסת יואב קיש.
אגב, דיברתי עם ששון גבאי אחרי ההצגה בברודווי, כאשר יצא לחתום לעשרות המעריצים שחיכו לו. גבאי סיפר שהוא עובר מדי יום חוויות שונות לחלוטין מאלה שליוו אותו בסדרות 'פולישוק' ו'שטוקהולם'. כאשר הזכרתי לו את חוק הלאום השמיע גבאי אנחה שנשמעה עד נתניה(ו).
הפחדה מחושבת
במשך שנים אני טוען שיש יד שמכוונת מגבוה את הפחד הלאומי הזה. ראש הממשלה נתניהו עובד על זה במשרה מלאה. האימה הציבורית והאישית היא הערובה להצלחה הפוליטית שלו. נתניהו חייב לשמר אצל כל אזרח דאגה עמוקה לחייו, לביטחונו ולעתידו, ולפתח אותה בכל מחיר. אשרי אדם מפחד תמיד וסומך רק על נתניהו שיציל אותו.
זו הסיבה להתעקשות שלו על חוק הלאום, שאותו יהפוך לדגל הבחירות הבאות שבהן ינצח. רק בעוד שנים, כאשר נתניהו לא יהיה כאן, נוכל לשאול את עצמנו למה חיינו כל התקופה הזאת בחרדה גדולה מאיראן, מחיזבאללה, מ'שוברים שתיקה' ומכל אויב מזדמן נוסף שהמציא נתניהו; איך התקיימנו במתח אינסופי שהרס את החברה והשפיע על ההתנהגות היומיומית בבית, ברחוב, בכבישים ובמגרשי הכדורגל. ואיך אפשר היה להרגיע, להוריד לחץ, להיכנס לפרופורציות ולהתנהל כמו בכל מדינה נורמלית וחזקה, שבה שר הכלכלה הרבה יותר חשוב משר הביטחון.
אבל בינתיים המקרתיזם חוגג וחודר לכל פינה בהשראת נתניהו. המרדף הנוכחי אחרי אלוף יאיר גולן אינו מקרי. גולן ביקר בצדק תהליכים מסוכנים שהוא מזהה בחברה הישראלית, ותנועת 'אם תרצו' מנהלת קמפיין קשה ומכוער כדי למנוע את מינויו לרמטכ"ל. גולן מוצג לפתע כבעל סולם ערכים נמוך, כמי שלא דואג לחייל בשטח ומעדיף את המחבלים על לוחמי צה"ל. גם משפחות שכולות שותפות משום מה למסע ההכפשות הממומן הזה, אבל אותן אסור לשפוט או לבקר, ולא נעשה זאת.
הארגון שאחראי לקמפיין נגד גולן מדיח וזורע במשך שנים סכסוך בתוכנו, רודף אנשים יקרים, והופך גאוני ספרות ומחזאים כמו עמוס עוז ויהושע סובול, שמאדירים את שמה של ישראל ויוקרתה – לבוגדים ולשתולים. עכשיו הם לוקחים קצין טוב ואמיץ שנפצע בקרב, סגן רמטכ"ל לשעבר, ומעמידים גם אותו בשורת הפסולים. יש שפלות גדולה מזו?
יאיר גולן לא יהיה הרמטכ"ל הבא. שר הביטחון אביגדור ליברמן אינו רחוק בעמדותיו מאנשי 'אם תרצו'. השבוע הוא גינה את הקמפיין הבזוי שלהם, אבל זו תגובה מתבקשת של שר ביטחון, אם הוא רוצה לשמור על יחסי עבודה תקינים עם הקצינים האחרים במטכ"ל (יש לי תחושה שגם גולן לא רואה בליברמן סמל ומופת להתנהגות פוליטית וציבורית ראויה). עם כל הכבוד להכרזות של ליברמן, לראיונות עם המועמדים ולוועדות האישור, אפשר להכריז במידה של ודאות שהמשחק מכור, ועל האלוף אביב כוכבי, איש ראוי בהחלט, כרמטכ"ל הבא.
מלקטים קולות
קרוב ל־110 אלף חרדים מצביעים בבחירות בירושלים, מתוך 250 אלף בוחרים שצפויים להגיע לקלפי בסוף אוקטובר. כל המועמדים החשובים בעיר תלויים בחרדים בצורה כזו או אחרת: השר זאב אלקין, עופר ברקוביץ, משה ליאון וגם המועמד החרדי יוסי דייטש.
כעת כולם מחכים להחלטה הסופית והמוחלטת של דייטש. אם הוא ירד מהמרוץ, אלקין וליאון יסתערו על קולות החרדים. במהלך השבוע הבא צפויה הכרזה דרמטית של השר אריה דרעי או של בכיר אחר בש"ס על תמיכה בליאון. אלקין וגם ליאון מקווים כי בעקבות זאת דייטש אכן יתקפל, והם יתחלקו בקולות שלו. אם זה לא יקרה, שניהם בצרות. עמית סגל פרסם ביום שני סקר במהדורת חברת החדשות. לפי הנתונים, אלקין וליאון לא יעלו כלל לסיבוב השני אם דייטש יישאר בתמונה. דייטש מקבל 23 אחוזים מהקולות, אחריו המועמד החילוני ברקוביץ (22 אחוז), אלקין (21 אחוז) וליאון (11 אחוז).
בירושלים נוצר מצב מעניין. המועמד החילוני ברקוביץ מזהיר מפני שליטה חרדית בעיר, אבל הוא מת שהמועמד החרדי ירוץ בבחירות כי זה הצ'אנס היחיד שלו לעלות לסיבוב השני ולנצח. המועמד החרדי נמצא באותו מצב, פחות או יותר. זה מה שנקרא אחדות הניגודים. 
