מאז טבח שמחת תורה, דובר רבות בארץ על הטרגדיה של הקונספציה. אם בקונספציות המוטעות שהובילו לאסון הגדול בשמחת תורה אפשר היה להסתכל אחורה ולומר שהיינו צריכים לראות אותם, הקונספציה האכזרית שאיתה מתמודדים כעת יהודי העולם וגם הציבור בישראל מול ישויות פרוגרסיביות כה רבות – היא תוצאה של בחירה חופשית. כן, ראינו את זה רבות בהיסטוריה שלנו, אך כל פעם אנחנו מופתעים מחדש, וגם הפעם.
כאדם אופטימי שתמיד מקווה לטוב, הזדהיתי ואני עדיין מזדהה עם ערכים ליברליים רבים. אני מאמין שעלינו לעשות ככל שביכולתנו לשמור על איכות הסביבה, להילחם בשינוי האקלים ולחיות אורח חיים בריא יותר. אני מאמין שחינוך וידע הם המפתח לעולם טוב יותר. אני מאמין שגזענות ושנאה לאדם בשל צבע העור שלו הם בלתי נסלחים וזאת תופעה שצריך למגר. אני מאמין שקיימות אפליות רבות ואלימות נגד נשים, ושצריך לחתור לשוויון זכויות מלא בין נשים לגברים. ואני אינני היחיד שמאמין בדברים אלו. במשך עשרות שנים יהודים רבים היו חוד החנית שנלחם למען שוויון וזכויות אדם, נגד גזענות ובעד השמירה על כדור הארץ.
והנה לפתע, הכל התהפך ב-7 באוקטובר.
במקום שנראה יותר סולידריות עם העם היהודי בעקבות הפוגרום הרצחני ביותר מאז השואה, יהודים רבים מוצאים עצמם נבגדים על ידי הארגונים אתם הם הלכו יד ביד עשרות שנים. המקרה הידוע מכל הוא כמובן גרטה תונברג, זו שהטיפה לעולם על השינויים הקיצוניים שעל כולנו לעשות באורח חיינו כדי לשמור על כדור הארץ. מסתבר שכמה שחשוב לה שכל האנושות תתאחד מול איומי האקלים, גרטה מצאה דבר יותר חשוב – שנאת ישראל. ציוצים שבועיים של סולידריות עם הפלסטינים, השתתפות בצעקות של "לחסל את הציונות" ועוד ועוד, כיד החמאס הטובה על גרטה, היא החליטה לצד רבים אחרים שחיסול הציונות שווה, אם לא עולה בחשיבותו, על הצלת כדור הארץ.
ארגוני הנשים הבינלאומיים שאמרו לנו שאכפת להם מנשים, שנאמין יותר לנשים, שאמרו לנו ש"שתיקה היא אלימות" ושצריך לעשות הכל כדי לגנות ולמנוע אלימות נגד נשים – פתאום דממו. כשהחלו להתפרסם העדויות והמראות הקשים של אונס והתעללות בנשים מה-7 באוקטובר, שלא היו כמותם באכזריותם וברצחניותם, מי שהיו צריכות לצאת ראשונות להגנת כבודן המחולל של הנשים – לפתע נאלמו דום. מסתבר שאם הקרבן הוא אישה יהודייה, אז כבר לא מאמינים לנשים. וגם אם מאמינים וישנם תיעודים רבים של הזוועות, אז זה לא ממש מעניין את הארגונים הבינלאומיים.
אבל אין ספק שהבגידה הגדולה והמשמעותית ביותר ביהודים מתרחשת בקמפוסים ובאוניברסיטאות הגדולות, "וכל המקודש מחברו חרב מחברו". האוניברסיטאות הגדולות שבשנים האחרונות שמו להן בראש ובראשונה את ההומאניות והדאגה לרגשותיהם של אחרים, פתאום הסתדרו מצויין עם צלבי קרס, פרעות ואלימות פיזית נגד סטודנטים יהודים, ואף תמיכה פומבית של סטודנטים ופרופסורים בפשעים נגד האנושות שביצע החמאס ב-7 לאוקטובר.
כמי שחי את רוב ימיו בתוך הקהילה היהודית, קל לי לבטל את כל זה במחי יד: "נו, עוד כמה אנטישמים שגילו את פרצופם האמיתי. אז למי אכפת?". אבל דווקא בשעה זו, עלינו להתעלות על ההבדלים שבין יהודים ליהודים ולהבין שישנו אחוז ענק של אחים ואחיות שלנו שפתאום מצאו את עצמם לבד במערכה. אין להם את הפריווילגיה של חיים בלי מגע ישיר עם אנטישמיות. אלו יהודים שחיים ונושמים אקדמיה, מקומות עבודה שאינם בתוך הקהילה היהודית, ילדים שהולכים לבתי ספר שאינם יהודים, או יהודים פרוגרסיביים שרבים מחבריהם פתאום הפנו להם עורף. הם פתאום מוצאים את עצמם בבדידות נוראית. הגיע הזמן שנשאל את עצמנו מה היינו עושים לו היינו חיים בגרמניה בשנות ה30, ורואים יהודים גרמנים שהתבוללו – מנודים מתוך החברה שבה הם חיו. האם היינו אומרים להם: "אמרנו לכם", "עשיו שונא את יעקב", או שהיינו מחבקים אותם ומזמינים אותם בחום להיות חלק מחיינו? אין לי ספק כי כל אדם עם לב יהודי לא היה מדבר אידיאולוגיה אלא היה נותן את החיבוק הזה לאחינו היהודים שסביבתם הפנתה להם עורף.
חשוב שנבין בזמן הזה את עומק הבדידות, הרגשת הנבגדות, ואת תחושותיהם הקשות של יהודים רבים, הן בישראל והן בעולם. חשוב שנלך עם יהודים אלו כתף אל כתף בלי לומר "אמרנו לכם", ובלי שום דיון בנושאים שהיוו להם מכנה משותף עם סביבה שעכשיו עוינת כלפיהם. חשוב שנזמין אותם אלינו לשבת, שנוודא שהם ידעו שאנחנו האחים שלהם, שאם הם צריכים עזרה להילחם על מקומם בקמפוסים או בארגונים בינלאומיים – אנחנו נלחם יחד איתם, ושיחד נלך בדרך הארוכה הזו. כי אנשים אחים אנחנו.
