"יש לי חלום". "נאום הלוויתנים". "נאום הצ'חצ'חים". "ליל המיקרופונים". אלו רק כמה דוגמאות בולטות מהעבר למשפטים ואירועים שהתרחשו על במות עצרות ואירועים פוליטיים גדולים, ושלמעשה השתלטו בזיכרון הציבורי על המעמד כולו. כמה שניות בודדות, לפעמים מילה אחת, מקסימום שלוש – לא צריך יותר.
מי בכלל זוכר אילו שלטים הונפו בעצרת המערך ההיא בסוף מערכת הבחירות של 1981, שבה אמר דודו טופז – אפילו לא אחד מחשובי הנואמים – את המילה "צ'חצ'חים" בהתייחסו למצביעי הליכוד? הסתכלתי קצת השבוע בסרטוני העצרת בכיכר מלכי ישראל. השלטים היו תמימים ושמאלציים להחריד: "המערך – לעלייה המונית". "יחד נתגבר". שיא היצירתיות והסרקזם – "מערך או מלכוד". לא פלא שאת עצרת הענק הזאת, שהתקיימה שלושה ימים לפני הבחירות וסיכמה את אחת ממערכות הבחירות הסוערות והיצריות שידעה מדינת ישראל, לא סיקרו כמעט העיתונאים. כתב אחד בלבד היה שם, פלוס מצלמה של חיים יבין שלא הייתה מיועדת לשידורי החדשות אלא להכנת סדרה לאחר הבחירות.
גם העצרת בכיכר יום לאחר מכן, עצרת הסיכום של הליכוד, תיזכר לנצח בגלל תגובתו של מנחם בגין לטופז מעל הבמה. בכישרון הרטורי הבלתי נדלה שלו סיפר מנהיג הימין את סיפורם של עולי הגרדום האשכנזים והמזרחים שנהרגו יחד, חתם ב"יהודים! אחים! לוחמים!" והצליח להטות את הבחירות לטובתו. הקהל בכלל לא היה פקטור.
אבל כל זה היה פעם. היום המצלמות בעצרות פוליטיות בכלל לא מכוונות לבמה. שם נמצאים דוברים שברובם הם חסרי חוש רטורי, קלישאתיים ומשעממים. מה שמעניין הוא מה שקורה למטה, בקהל. הנה כמה מקרים מהתקופה האחרונה: השלט "אשם עד שתוכח חפותו" שכוון לראש הממשלה נתניהו בהפגנות מוצאי השבת נגד היועץ המשפטי לממשלה בפתח־תקווה; הגיליוטינה בהפגנה נגד נתניהו בשדרות רוטשילד; וכמובן – הדוגמה הטרייה מכיכר רבין: דגלי אש"ף בלב תל־אביב. בכל המקרים האלה אף אחד לא זוכר (וזה גם לא באמת משנה) מי היו המארגנים ומה ביקשו להביע מלכתחילה. כל הנאומים המהוקצעים, עשרות יועצי תקשורת שעוברים על כל מילה ומתדרכים את הנואם היכן להרים את הקול, היכן לעשות פאוזה דרמטית, באיזה משפט מחץ לסיים – הכול נשכח כאבק פורח ברגע שמישהו מהקהל מניף כרזה, שלט או דגל שטורף את הקלפים.
בשלב הזה של קריאת הטור אני משער שכבר יש כמה אנשי שמאל שרוטנים על שאיני מזכיר את ההפגנה בכיכר ציון באוקטובר 1995, שזכורה יותר מכל דבר אחר בגלל תמונת רבין ז"ל שהופצה בקהל במדים של קצין נאצי. התשובה פשוטה: מדובר בעלילת דם. השב"כ הודה כבר מזמן – העיתונאי ישראל הראל העיד כי שמע זאת במו אוזניו מאחד מראשי הארגון – שאבישי רביב, הסוכן הפרובוקטור, הוא שהכין והפיץ את הכרזה, ושמפיציה היו קומץ אנשי ארגון אי"ל שהשב"כ עצמו הפעיל. זה בדיוק העניין: ב־1995 היה צריך ארגון ביון מתוחכם שיפעיל אופרציה שלמה כדי שמישהו בקהל ימשוך תשומת לב. היום זה קורה עצמונית כמעט בכל הפגנה.
למה בעצם? מה השתנה? כמובן, הרשתות החברתיות. הפסיביות שאפיינה את האזרח הקטן בהפגנות ובעצרות בעידן בגין וטופז, זה שבא לכיכר ונושא את עיניו למה שאומרים "המבינים" ו"החכמים" על הבמה, זהה לפסיביות שנכפתה על האזרח בשדה הפצת הרעיונות, בתקופה שהמדיה הייתה מוגבלת לערוץ טלוויזיה אחד או שניים, כמה תחנות רדיו ומספר מצומצם של עיתונים. מי שיצרו את השיח, שהדהדו אותו הלאה, שקבעו את סדר היום, היו מעט מאוד אנשים פריווילגיים, שרובם נמצאו יותר מדי שנים בתפקידם ושאשכרה האמינו שכל מה שיוצא מפיהם אמת ויציב הוא ונמסר להמון כתורה למשה מסיני. באו הרשתות החברתיות, ואם לא הפכו את הקערה על פיה – לפחות איזנו אותה: לכל אחד יש קול. כל אחד שלו חשבון פייסבוק, טוויטר או אינסטגרם יכול להעלות טקסט שיפתח את מהדורת החדשות הבאה.
המציאות הזאת גם גורמת לדברים לא טובים. למשל, הקצנה של השיח הפוליטי כדי לרכז תשומת לב. או התופעה שנחקרת בימים אלה על הטיית מערכות בחירות ושיח ציבורי ברשתות באמצעות המון חשבונות מזוייפים מתוחכמים שמפיצים רעיונות פוליטיים בכיוון אחד, וגורמים לאנשים לחשוב שיש סחף אמיתי בדעת הקהל. אבל בד בבד היא גם גורמת לדבר אחד מצוין, והוא הדמוקרטיזציה של השיח. דמוקרטיה אמיתית, שבה באמת לכל אחד יש קול, כמו ביוון העתיקה.
המציאות החדשה הזאת מובילה לעוד דבר חשוב, והוא הסרת מסכות. אתה יכול להכין איזה נאום שתרצה, ולנסות לעשות ספין כזה או אחר, אך הקהל שלך, שמגיע להפגנה והוא העורף האלקטורלי שלך, לא ייתן לך לזייף. אתה תדבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה ושוויון, והוא יחשוף שבעצם אתה רוצה להפיל ראש ממשלה. אתה תדבר על התנגדות לחוק הלאום, הוא כבר יבהיר לכולנו שבעצם מדובר פה על רצון לפדות את פלסטין בדם ואש.
אין ספק, זה מביך. הם אמורים לנהור באוטובוסים לכיכר ולהיות סטטיסטים במופע אחיזת העיניים שלנו. מי שמם להניף דגלי אש"ף ולחרב באבחת שוט מצלמה את כל העסק? אז ברוכים הבאים באמת לעידן החדש. עידן בריא ונכון – עם מחלות ובעיות משלו ובכל זאת בריא ונכון – שבו אי אפשר יותר להעמיד פנים. כלומר אפשר לנסות, אבל מהר מאוד הקהל יחשוף את השקר. והפעם המצלמות כבר מכוונות למקום הנכון.
