על הביזיון הזה אף אחד לא מדבר: מאז פרוץ המלחמה התפטרו מממשלת ישראל שרה אחת (גלית דיסטל־אטבריאן) וסגנית שר אחת (מיכל וולדיגר). כל שאר בעלי התפקידים, חלקם אנשים שקיבלו תפקיד רק לאחר שאיימו שלא יתמכו בממשלה, משוכנעים כנראה שנוכחותם בשולחן הממשלה חיונית להצלחת המלחמה. קשה למצוא סיבה אחרת שבגללה יתעקשו לבזבז את כספי הציבור בשעה קשה.
מול הביזיון הזה מחוויר אפילו משבר הכספים הקואליציוניים. הכספים ההם לפחות מיועדים למטרה ציבורית כלשהי – חשובה או לא – ששווה דיון בפני עצמה. אבל 33 שרים הם בזבוז משווע של משאבים שאינו מתיימר אפילו לממש מטרה ציבורית כלשהי. כולו מוקדש לטיפוח האגו והקריירה של אנשים שעדיין לא מבינים שהמלחמה הזו אמורה לשנות מן היסוד את כללי המשחק בחיים הציבוריים שלנו.
הכספים הקואליציוניים גם הם מעידים על פוליטיקאים שלא מבינים שמלחמה בסדר גודל כזה – כזו שתובעת מיליארד שקלים ביום לתקצוב ביטחוני, ועוד כ־150 מיליון שקלים ביום מן הכלכלה האזרחית – היא לא מלחמה שאפשר להמשיך ולזלול במהלכה כספים קואליציוניים, אפילו אם מדובר ב"כסף קטן" כדברי שר האוצר. קל וחומר כשהמלחמה עצמה פרצה על רקע עימותים פנימיים קשים, שגרמו לאויב לחוש שהגיעה שעת הכושר שלו.
עם הצטרפות המחנה הממלכתי לממשלה, סוכם בין נתניהו לגנץ שלא יקודמו במהלך המלחמה חוקים שאינם מוסכמים על שני המחנות, ומצופה היה שההסכם יכלול סעיף ברור ולפיו גם תקציבים שאינם מוסכמים על שני הצדדים לא יקודמו עד תום המערכה. גנץ היה צריך להבטיח זאת גם במחיר הפקדת מכתב התפטרות, מבלי לחשוש לכיסאו, שכן ביומיים שעד מימוש ההתפטרות נתניהו כבר היה דואג לביטול התקציב, ובלבד שהספירה לאחור של ממשלתו לא תתחיל.
ביום שאחרי המלחמה צפויה טלטלה גדולה והכרחית במערכת הפוליטית. אם בנימין נתניהו יתעקש לאחוז בכיסאו, מדינת ישראל עלולה להסתכן במלחמת אחים של ממש. ציבור גדול וזועם לא יוכל לקבל זאת. אבל זה יהיה אסון אם נסתפק רק בהזזתו של ראש הממשלה עם כמה שרים בכירים. כמו אחרי מלחמת יום כיפור כך גם היום – נדרשת הבנה שכל מי שהיה שותף בממשלת האסון לא יוכל לכהן בתפקיד בכיר בממשלה הבאה. המערכת זקוקה לדם חדש, ובעיקר לאנשים שהוכיחו שהיעדים הלאומיים – ולא אינטרס אישי או מגזרי – עומדים בראש מעייניהם. זו מנהיגות שצריכה לצמוח קודם כול ממפקדי המילואים המסכנים בימים אלה את נפשם, ומן המנהיגות המרשימה לא פחות של החברה האזרחית.
האנשים האלה בוודאי יירתעו מן הפוליטיקה. הרי כל ישותם אומרת עשייה למען הכלל, ולא תככים ואינטריגות למען הכיסא והמגזר, אבל אין מנוס. האישים האיכותיים האלה צריכים להוציא לעצמם צו 8 לפעילות במערכת הפוליטית. אחרת, מערכת זו תמשיך להיסתם על ידי העושים לביתם. התקופה האחרונה לימדה אותנו שלא משנה כמה טוב נעשה במערכות האחרות, אם בצומתי קבלת ההחלטות נמצאים אנשים גרועים השורה התחתונה עלולה להיות אסונית.
עם זאת, כדי שהמצטרפים החדשים לפוליטיקה יוכלו למלא את תפקידם באמונה ולא להסתאב כדרכם של הדורות הקודמים, דרושים גם שינויים מהותיים במערכת הפוליטית שלנו, לא רק פרסונליים: דרושה ממשלה המורכבת משרים מקצועיים ולא מאנשים פוליטיים. דרושה כנסת שחבריה מסוגלים להיות עצמאים ולא עבדים נרצעים בשירות ראש הממשלה או ראש האופוזיציה. כדי שזה יקרה, חברי הכנסת צריכים להיבחר בבחירות אזוריות, או על צידו האחורי של פתק ההצבעה למפלגה ביום הבחירות.
לפני 36 שנים פרסם אורי אורבך ז"ל את מאמרו "הטובים לתקשורת", שהשפיע על צעירים רבים מבני הציונות הדתית לראות בתקשורת את עתידם המקצועי, וסלל את דרכם לתרום לשיח הישראלי. כעת אנו זקוקים ליעד חדש. הקריאה החיונית הבאה פונה לבני הציונות הדתית, כמו גם לכלל הצעירים האידיאליסטים של החברה הישראלית: הטובים לפוליטיקה!
