זהו טור על פח. 634 המילים הבאות הולכות לעסוק בפח אשפה. אז אם אתם עסוקים מדי בנושאים ברומו של עולם, או אם העולם הרוחני שלכם התחיל להזדכך לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, תדלגו.
לקראת המעבר לבית החדש הוא אמר שהוא יודע איזה פח הוא רוצה לקנות. אבל הוא לא מצא אותו עדיין. ימי המעבר התקרבו ובאו והפח טרם נרכש, וכשהגיע יום המעבר, חיפשנו לאן לזרוק את הפסולת ההכרחית. היו חמישה מגשי פיצה לכל מי שעמל, העביר וסידר בארונות – כלומר אבא ואמא – ופח אין. החלפנו מבטים, זרקנו את האשפה לשקית זבל גדולה, ואמרתי – עד שתמצא את הפח שדמיינת, אני אקנה פח מציאותי. וכשהלכתי בפעם המיליון להום סנטר גנרי כלשהוא על מנת לקנות שוב פעם אזיקונים, כי כמובן שאת כל האזיקונים שקנינו שכחנו איפה שמנו, ונתקלתי בפח דוחה וזול. לא נשקיע, חשבתי, הרי הוא תיכף יקנה את הפח הנכסף. מפה לשם, שלוש שנים וחצי מאז המעבר, אני נפגשת יום וליל בפח כעור עם רגלית מתפרקת שמציף בי תחושות איבה עמוקות שלא ידעתי שאפשר לחוש כלפי חפץ דומם.
אנשים מקלים ראש במקום ובמשמעות הפח בחיינו. כל כך הרבה דילמות קיומיות קשורות לפח. לדוגמא, נגמר היום וקשרתם את הלמעלה של השקית, ומישהו החליט לפנק את עצמו בכוס תה. ואז עולה השאלה: מה עושים עם התיון? אפשרות ראשונה – מרוקנים את הפח, מסדרים שקית חדשה ואליה מכניסים את התיון. אפשרות שניה, מנסים עם מרפק שמאל לפתוח את הפח, פשוט כי יד ימין אוחזת בתיון וכף יד שמאל מנסה למנוע ממנו מלטפטף. ואז דוחסים את התיון לפתח הצר שנפתח ועל הדרך מכתימים את כל הסביבה בכתמי תה כהים שלא יורדים לעולם. אפשרות שלישית, שקיימת רק בבתי אבות נבחרים, היא להניח את התיון בקערת זכוכית סדוקה לשימוש חוזר לצד הקומקום החשמלי.
ילדים ופח זה בכלל סיפור אהבה. מדהים לגלות שהילד יבחין באם־אנד־אמ'ס האדום שחסר בערימת השוקולדים שלו (לא אמא לקחה, ולא, אין לי ריח של שוקולד מהפה!), אבל אם יש שקית בתוך הפח או לא, זה כבר מעבר לגבול היכולת שלו. וכך את יכולה לחזור מהסיור היומי להשלכת האשפה ולגלות שבשתי הדקות שנעדרת, מחכות לך על רצפת הפח כבר שלוש עטיפות שלוקים דביקות עם ריבוא נמלים עליהן.
יש גם את עניין השקיות. יש את אלו שהולכים על הבייסיק, שחורות או כתומות שמתנפנפות לכל הצדדים. אלו שקיות נפלאות וחסונות, אבל תמיד יגיע השלב שלא רואים איפה חותכים את השקית הבאה ואת מתחילה לגזור ולהניח עשרות שקיות, רק כדי לגלות שהשקית שחתכת פתוחה משני הצדדים. זה הדבר הכמעט הכי מעצבן בעולם. הדבר היחידי שמצליח להתעלות עליו הוא לסדר את הציפה של הפוך הזוגי ולגלות שהאורך והרוחב התבלבלו. ויש גם את שקיות השרוכים, שהן נפלאות ויעילות, אבל ברגע האמת, כלומר ברגע הנפת השקית אל תוך הפח הגדול עם תינוקת מרוחה בדניאלה על המותן שלך, השרוך נקרע ואת צריכה להנדס את האירוע־ רב הנפגעים הזה עם יד אחת פנויה.
אך אין ספק שהסוגייה הכי שנויה במחלוקת היא השלכת החתולים לפח. כולם מסכימים שחיתול עם פיפי מקומו בפח המרכזי, אבל בנוגע לחיתול שמכיל את מספר שתיים נחלקו הדעות. המקלים גורסים שאם עוטפים אותו בניילון חיצוני – פעמיים – ניתן לשים בפח המרכזי. המחמירים שמים בשקית אחרת ותולים על דלת הכניסה מבחוץ. שם זה מחכה עד שהתינוק בדרך לבר מצווה של עצמו ייקח את זה לפח הגדול ברחוב.
לילה אחד, ממש לא מזמן, עת דרכתי על הרגלית, ומכסה הפח השנוא עף למעלה ברעש גדול והתיז עליי חתיכות קוטג', ואת דופן הפח עיטרו גרגירים יבשים של עגבניות שרי, עצרתי הכל. ככה באמצע. כתבתי בגוגל: "פח שווה". והזמנתי לי פח. ענק. יפה. מהודר. שמגיע עם שקיות משלו ומבשם זבל בריח אורנים. ומטליות מיוחדות של נירוסטה. ומאז שהוא הגיע הביתה אני כל היום מתקרבת אליו בהנאה. מרחרחת אותו ומצחצחת אותו יותר מאשר את הפמוטים בשבת שאמא שלי מגיעה. כי פח זה לא רק פח. זו דרך חיים. והתינוקת שלי הכי נהנית ממנו: היא זוחלת עד אליו, מניחה עליו כף יד מתוקה ומלאה בבמבה מעוכה ובשאר הג'יפה שהיא אספה בזחילה, מתבוננת בבבואתה ובחיוך שתי השיניים היפה שלה, ומרגישה מאושרת ואהובה. כמו הפח.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
