בעיצומו של משבר ביטחוני וכלכלי, נראה כי נוצרה הזדמנות נדירה לשידוד מערכות אידיאולוגי ומעשי. המציאות הנוכחית שלנו, שבה חסרים עשרות אלפי עובדים לחקלאות, לבנייה ולמקצועות מעשיים נוספים, דורשת תשובה אמיתית לטווח ארוך, ולא עוד פלסטר בדמות ייבוא עובדים זרים נוספים – פתרון שכבר הוכח כבעייתי בימי מלחמה, ומלווה בבעיות רבות גם בימי שלום – מוסריות, חברתיות ודמוגרפיות.
כיצד הגענו למצב הזה? לאן נעלמה דמותו המיתולוגית של החלוץ, החקלאי והבנאי? לאן נגוזה אידיאולוגיית "עבודה עברית" (שבעיני מערכת המשפט הפרוגרסיבית נחשבת כמעט לעבירה על החוק)?
תנועת מלקחיים סגרה עליהן. מצד אחד, ההרגל של העולים מאירופה (בעיקר, אם כי לא רק הם) לעסוק ב"עסקי אוויר". המגבלות התעסוקתיות שהוטלו עלינו דורות רבים בגלות נישלו יהודים מעבודות יצרניות רבות. לכן התרכזו רבים במקצועות בלתי יצרניים, מה שהביא לתוצאה תדמיתית הרת אסון. היהודי נתפס כגורם מנצל, סוחר ערמומי ומתווך מניפולטיבי, בנקאי הגובה עמלות מכסף שלא טרח בהשגתו, מלווה בריבית קצוצה הנהנה מזיעתם של אחרים. הדבר ליבה את האנטישמיות, שגרמה לפרעות רבות (אכן, יהודים בכל העולם סבלו מאנטישמיות, אלא שבכל מקום התירוצים שונים). מן הצד האחר, חינוך ואווירה רבי שנים, שהוטמעו בידי אנשי "מהפכת הנאורות", הרחיקו את הדור החדש מהחיבור לעמל הגוף.
אך הגורם המכריע בנושא במדינת ישראל של העשורים האחרונים הוא סגירה כמעט מוחלטת של החינוך המקצועי, שבתחילה הוסללו לו קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, לרוב עולי ארצות המזרח, בעוד שקבוצות אחרות הוסללו לחינוך עיוני. מדיניות דומה שררה תחילה בארה"ב, שלפיה, בהתאם להגדרה הפוגענית, "החומים והצהובים" יעבדו ואילו הלבנים ישבו במשרדים ממוזגים ויקבלו משכורות גבוהות. הדבר יצר תגובת נגד, שהביאה לשפיכת התינוק עם מי האמבט. המפעלים בארה"ב התרוקנו, העבודה הועברה למזרח הרחוק, ומיליוני פועלים הפכו לעניים ונתמכים. זהו מצב בעייתי מכל בחינה, שכעת מנסים לתקן בקושי רב ובמאמצים עצומים. בה בעת הוסללו כל הנערים ללימודים עיוניים, מתוך הנחת יסוד שבלי תואר אקדמי הם לא יוכלו להצליח.
כיום הממשל האמריקני ניצב בפני שוקת שבורה, כאשר מיליוני סטודנטים שלקחו הלוואות מן המדינה אינם מסוגלים להחזיר אותן, מכיוון שלא מצאו עבודה שמסוגלת גם לפרנס אותם בהווה וגם להחזיר את הלוואות העבר. היקף החוב הכולל עבור הלוואות סטודנטים בארה"ב עומד על יותר מ־1.63 טריליון דולר – סכום דמיוני ובלתי נתפס. לפני כמה שנים קמה שם תנועה בשם "תחזירו את הכסף" – כלומר, רימיתם אותנו וגרמתם לנו לשלם תמורת תואר חסר ערך.
מה שטוב למדינות סקנדינביה
כמו את המדיניות הראשונית, גם את תגובת הנגד השגויה והמופרזת להסללה המקצועית העתקנו מארה"ב. עד שנות התשעים עוד היו בישראל בתי־ספר מקצועיים שרבים למדו בהם. אך אז החליט משרד החינוך שזה כבר "לא מתאים" וצמצם אותם כמעט לאפס, תוך שהוא מסליל את כולם ללימודים עיוניים על פי "חוק חינוך חובה" (כולל הלעטת ריטלין למי שלא מתאים לו לשבת שעות ארוכות בלימוד עיוני). לו היו מאפשרים, כמו במדינות צפון אירופה, לבחור מסלול מקצועי וליצור דעת קהל מכבדת כלפיו, היו החיים בבתי הספר שונים בתכלית. ילדים שלימודים עיוניים אינם מתאימים להם היו רוכשים מקצוע, וחלקם היו יוצאים לעבוד בגיל צעיר תוך שהם מתפתחים גם מבחינה אישיותית ורוכשים מקצוע מפרנס. כך גם לא היינו נזקקים לכוח עבודה זר ולא מסתבכים בהגירה בעייתית ומאיימת, שבמדינות מסוימות באירופה הפכה כבר לאיום קיומי. חשוב לציין שלא מדובר בהכרח בעבודות שהכנסתן מועטה. שרברב או טכנאי מזגנים, למשל, עשויים להתפרנס יפה, ללא צורך בלימודים תיכוניים.
מנגד, הגישה הזו גרמה גם להורדת הרמה בתיכונים, כדי שיותר תלמידים יצליחו בבגרות. ועדיין פחות מחמישים אחוז זכאים – מה שהפך את בחינת הבגרות למבחן בלתי קביל לאוניברסיטה. כך קיבלנו את הפסיכומטרי האימתני והבזבזני. מן הצד השני קיבלנו ילדים מתוסכלים הרואים את חבריהם מצליחים בעוד הם מדדים מאחור, ומתמלאים בזעם המתפרץ באלימות בבתי הספר. כל זה מיותר ומזיק, מכיוון שממילא רוב הילדים הללו ימשיכו במסלול אחר לגמרי, שהשנים בתיכון היוו מכשול עבורו. הישגיהם הנמוכים של תלמידים במבחנים הבינלאומיים נובעים אף הם מאותה בעיה; מערכת החינוך יצרה מיטת סדום, המנסה להאריך בכוח את הקצרים ולקצר את הארוכים.
כדי לאלץ אנשים ללמוד לימודים אוניברסיטאיים תיקנו כופי־הנאורות שכדי לקבל משרה ממשלתית יש צורך בתואר ראשון, ולעיתים אף בתואר שני. לא מדובר בהכרח במשרות הדורשות יכולות לימודיות גבוהות, אלא יכולות אנושיות, ארגוניות ומעשיות. כך נוצרה תעשיית התארים מחו"ל המאפשרת "לקנות" תארים. מצד שני, כך גם מגיעים למשרות אלה אנשים בעלי יכולת לימודית, אך פעמים רבות חסרי כישורים אמיתיים לתפקיד שקיבלו.
חמור מכך, התרגלנו שהשכלה גבוהה מחייבת תגמול גבוה. מדוע בעצם? למה כשעובד הוראה משיג תואר שני הוא זכאי לשכר גבוה יותר? האם הוא נעשה אז מורה טוב יותר? מדוע מרצה מקבל משכורת גבוהה מקופת המדינה, בפער בלתי נתפס לעומת מקבילו עובד הכפיים? הערכת־יתר לבעלי תארים והערכת־חסר לנהנה מיגיע כפיו, המתבטאות בגובה ההשתכרות, גורמות לנזק אנושי, חברתי וכלכלי חמור.
במדד ג'יני, הבודק את הפערים בין קבוצות אוכלוסייה, נמצאת מדינת ישראל במקום גבוה. כלומר, הפערים גבוהים מדי. מדד זה מצא כי מדינות שבהן החינוך המקצועי מהווה כחמישים אחוז לפחות (!) מהמערכת החינוכית כולה, החברה שוויונית יותר. מדובר במדינות מפותחות מאוד: מדינות סקנדינביה, גרמניה, אוסטריה, שוויץ, הולנד. לכולן חינוך מקצועי איכותי, הפונה לאוכלוסיות רבות ומגוונות.
לא פחות חשוב: מחסור עצום בעובדים מקצועיים יוצר בעיות חמורות בצה"ל ובתעשייה כולה, ופוגע בביטחון ובכלכלה.
האדרת הצווארון הלבן
בדרשה שנשא בשנת תקצ"ו (1836) על הפסוק "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא, מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" (קהלת ה, ח), ניתח החת"ם־סופר את האנומליה של החברה האנושית. התשתית הקיומית של המין האנושי היא בעבודה היצרנית: החקלאי הזורע והחורש, הקוצר והנוטע, הגוזז והטווה. כך גם בעלי המלאכה, היוצרים כלים לפועל או מפיקים מאכלים ומלבושים. למרות זאת, הם הנחותים במעמד בעלי המקצוע וברמת ההשתכרות.
פחות חשובים מהם הסוחרים, שהם שליחים המעבירים את התוצרת ממקום למקום, אך מרוויחים יותר מהיצרן. פחותים מהם הבנקאים, שאינם נוגעים בסחורה ממשית, ובכל זאת מרוויחים יותר מהסוחרים. מעל כולם המלך והשרים, המתפרנסים מקופת הציבור והוצאותיהם גדולות, אלא שיש בהם צורך לנהל את המדינה. נמצא שהמלך תלוי בשדה, ביצרנים, אך מנצל אותם במיסים גבוהים. הוא החשוב מכולם והפחות יצרני מכולם (דרשות חתם סופר חלק ב, עמ' רעו).
בראשית ימי ההתיישבות בארץ היה נראה שהחברה היהודית שבה לחיים בריאים. באותה עת התחולל מהפך פיזי ותודעתי, כאשר הפועל, החקלאי והתעשיין הפכו לגורם החשוב והמרכזי, עד כדי זלזול בכל מי שאינו הולך בחולצה כחולה ונעלי עבודה. חלק מהפועלים היו אנשים משכילים, ובתום יום עבודה עסקו בספרות, שירה ופילוסופיה. בלט במיוחד מנהיג הציבור הזה, אהרון דוד גורדון, איש רוח שעבר להתפרנס מעמל כפיים, כפי שממחישה תמונתו הידועה. סיסמתו הייתה: "בעבודה לקינו ובעבודה נירפא".
אלא שעם השנים אימצנו את תרבות המערב החדשה, המאדירה את "הצווארון הלבן", והמצב חזר כמעט לקדמותו. המקצועות הלא יצרניים הפכו שוב לחשובים, ועבודת כפיים הפכה לעניין נחות. התפיסה החינוכית והערכית שבה למקומה הבעייתי מן העבר.
מערכת החינוך מגיבה לטענות אלה במשפט מתריס: "אנחנו לא חברת כוח האדם שלכם". אלא שזו התעלמות – שלא לומר זלזול – מהצרכים החברתיים ומהאחריות הקולקטיבית. הפתרון הערכי והמעשי נמצא, כמו פעמים רבות, בתורתנו ובמסורת רבת השנים שלנו. אבותינו היו רועי צאן וחקלאים; רבי יוחנן היה סנדלר, שמאי בנאי, רבי יהושע פחמי ועוד. כך מסכם הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". כלומר, המקצוע אינו בהכרח תולדה של ההשכלה, שאותה הקדישו בעיקר ללימוד התורה.
חקלאות זעירה לעורכי דין
ברבות השנים והאילוצים למיניהם הפכו רבים מלומדי התורה למי שמתפרנסים מהשכלתם התורנית, בתור "כלי קדש". אלא שבה בעת ובמקביל, רבים מן הלומדים, פונים לאחר שנות לימוד תורה פוריות לעיסוקים שונים, תוך שחלק גדול מהם ממשיכים ללמוד, ללמד ולהתפתח במישור התורני.
בהקשר זה מדהים לקרוא דברים שכתב הראי"ה קוק אודות חזונו להעמדת גדולי תורה בארץ ישראל:
אינני קובע מסמרות בדבר שיהיו חניכי הישיבה, אפילו המצוינים, דווקא רבנים. אדרבא, כל חפצי הוא שיהיו מהם מתלמדים, במשך שנות לימודם, חלק הגון מידיעות שמושיות, ואותם שיש להם נטייה למלאכה יתלמדו איזה שעות ביום בבית המלאכה, אשר כבר הועמד עמנו פה במוסד "שערי תורה"… עד שיצאו לנו גם כן גדולי תורה שיהיו בעלי אומנות, המתפרנסים מיגיע כפם או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים, ותהיה התורה נלמדת דוקא לשמה, משום תכלית החיים שבהגיון התורה וחיבתה (אגרות ראיה א, קמו; יפו תרס"ח, 1908).
הגיע הזמן לשינוי כולל של מערכת החינוך, שתאמץ – תוך התאמה – את המודל הצפון אירופי, תפתח את מסלולי המקצוע, ובעיקר תתייחס אליהם בכבוד, לא פחות מהמקצועות העיוניים (שאותם יש לצמצם בחזרה למגוון ההגיוני ששרר כאן לפני אינפלציית ה"מקצועות", שעליה יש לדון בנפרד). המדינה תתמרץ כלכלית מי שיעברו הסבה לעבודות כפיים, לחקלאות, לבנייה ואפילו לסיעוד – עבודות רבות שכיום נתפסו בידי מהגרי עבודה, שלא לומר מסתננים, ההופכים לבעיה דמוגרפית חברתית חמורה, ומקרבים אותנו לאירופה שהולכת ונכבשת ללא קרב. המדינה תאפשר גם לצעירים בגיל תיכון לעבוד אם ירצו בכך, ולא תחייב אותם לסיים 12 שנות לימוד. אין מלמדים בכפייה.
זו הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסה ולאמץ מדיניות של אפשרות לתעסוקה נוספת הקשורה לעמל כפיים, גם למי שפרנסתו המרכזית בתחום משרדי. אני מכיר עורכי דין, עיתונאים ועוד, שמפתחים חקלאות זעירה, מה שנותן להם חיבור פיזי ובריאות נפשית ותעסוקתית, ומסייע לשמירת אדמות הלאום. חכמים כבר לימדו: "לעולם ישלש אדם כספו שליש בסחורה שליש בקרקע ושליש בכסף". זאת כדי שאם חלק אחד ייקלע לקשיים, יבוא החלק האחר ויפצה עליו.
אם נשכיל לנצל שעת כושר אדירה זו כדי לשוב אל היצרנות ואל קרקע המציאות על כל משמעויותיה – נחולל מהפכה היסטורית. רוחנית, מוסרית, חברתית וכלכלית.
