פקודת הדילוג הראשונה הגיעה חמש דקות אחרי כניסת שבת. ערכנו כבר הכול לסעודה פלוגתית ראשונה במלחמה כשהמפקד הורה: תקפלו את הרשת ותקשרו את הציוד לגג, עוד שלוש שעות זזים. בקושי שבוע היינו שם בשטח. אפילו אוהלים עוד לא הקמנו. ועדיין הרגשנו קצת כמו כשעוזבים בית. לוותר על המרווח בין תלוליות עפר שהצלחנו להניח עליו קרש שישמש ספסל. להתנתק מהזווית המושלמת שגילינו בין הכבש לזחל בקרן הצפונית־מערבית של הנגמ"ש, שבה אפשר להסתתר מן השמש בשעות אחר הצהריים. ידענו שיימצאו פינות מוצלות וספסלים גם במקום הבא שנחנה בו, אבל זה לא הקהה את תחושת ההיתלשות, שחזרה גם בדילוג הבא, שהגיע שבועיים או שלושה אחר כך, ובזה שאחריו.
האדם מחפש ביתיות. גם כשהוא נתלש ומטולטל ממקומו. כבר כשעלינו על הרק"מ במוצאי שמחת תורה התמקמנו כל אחד בפינה הקבועה לו כבר 15 שנה באימונים. יהושע שכוב על ערמת האפודים שנדחסת מהצד של הכיסא מ"פ; דורון מקופל מתחת להתקן של מכשירי הקשר; אני נסמך על מדף העץ המיועד למפת קוד. וכל מקום שאליו הגענו ניסינו להפוך לבית. לא בבת־אחת. שלושה שבועות חלפו עד שהבאתי את שמיכת הפוך והכרית, אבל הייתי זקוק לשבע שבתות תמימות בשטח עד שהעזתי לצרף להן סדין. וכמה עוגמת נפש נגרמה כשהגשם והרוח ששברו לנו את כל האוהלים סחפו את כל המצעים אל תוך הבוץ. מעודי לא הזדהיתי כל כך עם גיבורת הבית של יעל.
מצוות החנוכה היא נר איש וביתו, והרבה פוסקים כתבו שהיא דורשת בית של ממש. המהלך במדבר או מי שיושב בספינה פרוצה לא יכול לקיים את המצווה לדעתם. לעומתם יש שאמרו שהמצווה כלל לא קשורה לבית פיזי, וכל אדם חייב בה באשר הוא אדם. אבל הרב שלמה זלמן אויערבך הציג גישה שלישית: יש צורך בבית כדי להדליק נרות. אבל מושג "בית" בחנוכה שונה מזה שבכל התורה כולה. הוא לא זקוק לארבעה קירות וגג, אלא רק לתחושה כלשהי של פרטיות, של ביתיות. וכפי שניסח הרב אליעזר ולדנברג: אפילו אם אחד יקבע לו מיטה בפינה אחת מפינות הרחוב ויישן ויאכל שם, גם כן יהא חייב להדליק על ידו. כתפיי אינן רחבות דיין להכריע במחלוקת הפוסקים, אבל יש משהו בגישה הזאת, בתיאור של המיטה שאדם מציב אומנם בפינת הרחוב אבל זו פינת הרחוב שלו, שמצליח ללכוד באופן יוצא דופן את חוויית הביתיות במלחמה.
אני יושב עכשיו עטוף שמיכה דקה על ספסל המתכת בנגמ"ש, הספרים שהבאתי מהבית רטובים מהגשם של אתמול, הנעליים עטופות בבוץ ואני נזכר במה שכתבתי לפני חודשיים
אני יושב עכשיו עטוף שמיכה דקה על ספסל המתכת בנגמ"ש, במשמרת הקבועה שלי בארבע לפנות בוקר (ביתיות קיימת גם על ציר הזמן). הספרים שהבאתי מהבית רטובים מהגשם של אתמול, הנעליים עטופות בבוץ, ואני נזכר איך כתבתי כאן בטור לחג סוכות (לוח השנה טוען בעקשנות בלתי מוסברת שזה היה רק לפני חודשיים) על הגג המטפטף־לפרקים של הקרוון שלי בגבעות. זו הייתה, בזמנו, ההמחשה הכי קרובה שיכולתי לדמיין לדירת ארעי. וזה אכן האתגר של חג סוכות, לכנות בשם "בית" להתקן זמני של כלונסאות על המרפסת. אבל חג החנוכה, לפי ספר מקבים, נקבע כהשלמה מאוחרת של שמונת ימי חג הסוכות שלא נחגגו כראוי בשל המלחמה. ונדמה שהוא מבקש למתוח את הביתיות שלנו עוד קצת. בשעה שהסוכה דורשת לקבוע את ביתנו בתוך דירת ארעי, חנוכה מלמד אותנו שכל מקום עשוי גם לשמש כבית. שהביתיות היא משהו שאדם נושא כמו שריון ומקרין על העולם שמסביבו. לאן שנצוף, שם בית.
רבותינו הראשונים הנהיגו הנהגה נוספת. להדליק נרות לא רק בבית הפרטי אלא גם בבתי הכנסת. ופוסקי הזמן הרחיבו את הדין גם להתכנסויות ציבוריות שמתקיימות ברחובה של עיר מחוץ לכל מבנה. נדמה שהם ביקשו להעניק לנו צורה חדשה של ביתיות. כשמאות אלפי לוחמים שוכבים בשוחות ורבבות עקורים נודדים בין מלונות. כשקולות האזעקה מריצים אותנו לחדר המדרגות או לממ"ד. כשאי אפשר לבטוח בשום עוגן פיזי, הקהילה עצמה בהתכנסה, גם היא הופכת בית. בית עוטף ומאיר ומחמם שאת יסודותיו לא תעקור שום רוח.
