"תמיד פחדתי מהאפשרות שניפרד ממך"

"…רק אם הייתי יודע
שאפקח את עיניי
ולא אראה אותך ברגע
לא אוכל לשאת זאת לעולם
רק אם הייתי יודע
שאהבה תלווה את הכול
רק אם הייתי יודע
שזה יומנו האחרון…
הייתי בטח אחרת עושה את הכול
הייתי בטח נותן את כולי בלי לשאול
הייתי בטח נושק לך עכשיו בלי לחדול
וחונק אותך מחיבוקים בלי לסבול
ונותן את כולי בלי לרצות לקבל את הכול…"
טל שגב, "יום אחרון"

מדהים איך מאז השבת השחורה של שמחת תורה כל שיר, תו ומילה מקבלים משמעות מצמררת. איך פעם הייתי שומעת שירים, מתרגשת מהם, אבל ממשיכה הלאה בלי להתעכב יותר מדי. היום, הכול מקבל משמעות אחרת והמילים נוגעות עמוק בנשמה.

דבירי שלי, בני בכורי, אהובי היקר, הטהור וטוב הלב, הגיבור והאמיץ, אילו רק הייתי יודעת שחג הסוכות יהיה יומנו האחרון. אבל למה להתחיל מהסוף, נתחיל מההתחלה.

כמה משמחת הייתה ההתחלה איתך. נולדת בי"ז בסיוון תשס"ב, 28 במאי 2002, בבית החולים בילינסון, תינוק בריא וחזק. כמה שמחנו בך, הפכת אותנו לראשונה להורים, את עמיחי ואותי, ולאושרנו לא היה גבול. היית תינוק מושלם, ממש חלומה של כל אם. יפה תואר, כחול עיניים, ישן לילה שלם, נראה לי שלא יכולתי לבקש יותר מזה. היית אהוב על כולם ועדין נפש.

כשגדלת, למדת בבית הספר נחשון בנים ביישובנו קדומים, ובחטיבה התחלת ללמוד בישיבת השומרון אשר בקרני־שומרון ולאחר מכן בתיכון חברותא ברעננה. בכל אשר הלכת בלטו מידותיך הטובות. בכל אספת הורים שהשתתפנו בה יצאנו גאים מדברי השבח שדיברו בך. כמה מיוחד אתה, צנוע ועניו אך עם חוזק ועם כריזמה שהייתה ייחודית רק לך, וכמובן שמענו הערות על כמה שאתה יפה תואר. כמה יפה היית, מבחוץ אך בעיקר מבפנים. תמיד ציינו בפנינו את היותך עדין ומנומס ותמיד מכבד ומקדים שלום. ידעת להיות רציני כשצריך אבל גם מצחיק ממש. אהבת לעשות חיקויים שלנו ולהצחיק את כל המשפחה, וכל זה עם חיוך של מיליון דולר.

תמיד שמת את המשפחה במקום הראשון והקפדת שלא לצער או לאכזב אותנו חלילה, גם אם זה אומר לא להגיע לבילוי עם חברים עקב כך. דבר זה לא גרם לך נזק חברתי, להפך, חבריך העריכו אותך יותר על כך ותכונה זו רק הלכה והתעצמה עם השנים.

אהבת לטפח תחביבים רבים – להתעסק בספורט כחלק מהיותך ספורטאי מצטיין, וכבעל "ידיים טובות" לשפץ מכוניות, ג'יפים ואופנועים מכל הסוגים.

בהמשך דרכך למדת במכינה הקדם־ צבאית בפדואל ולאחריה התגייסת לגדוד 51 של חטיבת גולני. חלומך הגדול היה להגיע לחטיבה הזו וכל כך שמחת כששמעת שאכן שם תשרת.

במהלך שירותך צברת ניסיון במספר קווים בצבא – היית בג'נין, בחברון, ברמת הגולן ולסיום בעזה. היו לך הרבה התנסויות מאתגרות ולא פשוטות, אך ידעת להיות בטוח בדרכך, לא פחדת מדבר ותמיד נתת לחבריך הרגשת כח ושליטה.
בשירותך האחרון נשארת בשבת של שמחת תורה בבסיס מו"פ דרום. כאשר חדרו המרצחים בני העוולה לבסיס והחלו במתקפה הרצחנית לא איבדת את העשתונות ועדיין, לנגד עינייך, הייתה קודם כול הדאגה לאחר. דאגת לעבור בין כל החדרים על מנת לוודא שלא נשאר אף חייל שאינו מוגן ושכולם ירוצו מהר למיגוניות. שיא הדאגה לחבריך היה העובדה שכאשר נכנסת למיגונית בחרת לעמוד ליד הדלת, להחזיק את הידית ובכך לשמור שלא ייעשה ניסיון לפרוץ לתוך המיגונית. מן הסתם ידעת שמי שעומד ליד הדלת הוא הפגיע ביותר, הראשון להיפצע בעת התקפה וזה המשלם את המחיר היקר ביותר, אך מה שעמד לנגד עיניך לא היה טובתך האישית אלא הדאגה לשלומם של חבריך ולכך שלא יאונה להם כל רע.

גם כששמעת שהמרצחים מתקרבים אליכם וגם כשהצמידו מטען רב עוצמה על דלת המיגונית במטרה לפוצץ אותה, לא זזת אחורה ונשארת ראשון ליד הדלת. חבריך עמדו מאחוריך ובכך ניצלו חייהם. גופך החסון ספג את רסיסי המטען, וההדף הרב לא השאיר לך סיכוי.

אתה אומנם נלקחת מאיתנו אך במותך הצלת אחרים והיום הם חיים בזכותך. בני היקר, הטהור והקדוש הקריב עצמו על קידוש השם למען חבריו, למען עם ישראל ולמען הארץ הזו.

תמיד פחדתי מהאפשרות שניפרד ממך. מכך שהיום הזה אולי יגיע. ניסיתי לא לחשוב על כך אבל בתוך תוכי הרגשתי שכנראה אתה היית טוב מדי לעולם הזה.

הקב"ה נתן לנו מתנה יקרה וזמנית. תודה, אהוב שלנו, על כל דקה ודקה איתך, לו רק היינו יודעים שזה יומך האחרון.
נוח בשלום על משכבך, אנחנו מבטיחים לנסות להיות ראויים לך ולהמשיך את דרכך.

בני הגיבור וחבריו הקדושים שעלו בסערה השמיימה נהרגו על קידוש השם כדי שכולנו נתאחד ועם ישראל יהיה כמקשה אחת בדיוק כמו המנורה בפרשת בהעלותך, שזו גם פרשת בר המצוה של דביר. אנא עם ישראל היקר, עזרו לנו להיות בשמחה שתביא את האחדות ועל ידי כך לקרב אלינו את הגאולה ולראות בשובם של בנינו היקרים.

דביר חיים רסלר, לוחם גולני בגדוד 51 נהרג בשבעה באוקטובר בבסיס מו"פ דרום