לאורך המאה ה־19, המאה של הלאומים, מקובל היה לדבר על אופי לאומי המייחד כל עם. במאה העשרים, בעקבות הרצחנות של האידיאולוגיה הנאצית, שהצביעה על אופיו "האמיתי" של העם היהודי, כמו גם של עמים אחרים, שיח זה יצא מהאופנה וסומן כגזעני. ואולם, אף שהדיסציפלינה המדעית של האנתרופולוגיה סבלה קשות מהשיח הפוסט־קולוניאלי שאינו מאמין בביקורת בין־תרבותית, ושהפך חלקים גדולים ממנה לבלתי תקינים פוליטית – לאחרונה היא חוזרת וכובשת את מקומה בין מדעי החברה, ומאפשרת לדבר על נטיות של תרבויות, גם אם לא על תכונות של אומות, מבלי ששיח זה ייפסל כגזענות.
להלן אנסה להצביע על כמה נטיות של התרבות הישראלית, כפי שהתבררו באמצעות הדימויים התקשורתיים שצמחו מהאירועים הדרמטיים של התקופה האחרונה. נראה שתקופה זו, שאני כולל בתוכה את שנת המדנים והפלגנות שקדמה לאסון 7 באוקטובר, לימדה אותנו משהו על עצמנו ועל שכנינו.
בשבועות הראשונים למלחמה הוצפה הרשת בתמונות חיילים ישראלים כשפניהם מעוטרות בשפמים שגודלו לאחרונה. ערוץ 12, ההולך ומסתמן כמדורת השבט מבחינת אחוזי הצפייה בו, התמלא בשבועות האחרונים בסרטונים המתעדים תליית דגלי ישראל בכל רחבי הארץ, במסגרת קמפיין של שידורי קשת. לאחרונה התווסף לסרטונים, כפסקול, השיר "כל הכבוד" של יהורם גאון מהסרט "קזבלן" ("כולם היו יודעים אז טוב מאוד / למי, למי, יש יותר כבוד"), כמו גם כתוביות הנותנות כבוד לתולי הדגלים באתרים השונים. מהו ההקשר התרבותי של התופעות הללו?
לחיצת יד ישיבתית
מחקרו של האנתרופולוג דניאל בויארין על החברה היהודית האשכנזית באירופה של שחר העידן המודרני, מזכיר שתי תופעות שעשויות לספק רמזים לפענוח ההקשר. לגבר היהודי, קובע בויארין, גבריות מעודנת. אחת הדוגמאות שהוא מביא לכך היא לחיצת היד האופיינית לבחורי ישיבה. אין זאת לחיצת היד ההדוקה והכוחנית של הגברים בחברות הפטריארכליות הקלאסיות, שאמורה להוכיח כוח ולהפעיל הרתעה, אלא מין ליטוף אגבי מעודן, שמלמד על רכות ויכולת הכלה.
תופעה שנייה היא מעמדן של הנשים. לנשים, טוען בויארין, היה תמיד מעמד חזק בחברה היהודית. שילוב של חיים כמיעוט מדוכא וחובת לימוד התורה לגברים, הפך את האישה למנוע כלכלי מרכזי בחברה היהודית, ולפיכך גם לדמות הדומיננטית דה־פקטו במשפחה היהודית המסורתית. במאה ה־16, כאשר בחברה הנוצרית היה זה חוקי לבעל להכות את אשתו אם הייתה "בלתי ממושמעת", והחוק הגביל רק את קוטר המקל שמותר היה לבעל להשתמש בו לשם כך, נשים יהודיות ניהלו בתי חרושת, ודונה גרציה, האלמנה היהודייה המומרת, הייתה אחד האנשים העשירים ביותר באירופה והלוותה כספים למלכים.
העוצמה הזו קשורה כמובן גם למיתוס של האימא היהודייה, שמגינה על ילדיה באינטנסיביות רבה יותר לעומת אימהות בנות לאומים אחרים. אבל אין זה משום שהיא אוהבת את ילדיה יותר, אלא משום שהיא יכולה; מעמדה האיתן במשפחה מאפשר לה זאת.
נדמה כי החברה בישראל הטמיעה עוצמה נשית זאת ונותנת לה ביטוי. אין זה מקרי, למשל, שבסקר בינלאומי מ־2015 שנועד לקבוע מהו קום הטוב בעולם לגידול ילדים, דורגה ישראל במקום הרביעי. די להסתובב ברחובות הערים הגדולות ולראות את הגינות עם מתקני המשחקים, או לשוטט בתל־אביב ביום שישי בבוקר ולראות את האבות הצעירים דוחפים עגלות של תינוקות, לאחר שהשאירו את האימהות בבית לנוח – כדי להבין שלמרות הטרור, הקושי הכלכלי, הצפיפות והזיהום, ישראל היא מקום טוב לילדים, בזכות עוצמתן של נשותיה־אימהותיה.
הדאגה לילדים בישראל אולי אף מוגזמת מעט. צה"ל הפסיק מזמן להיות "צבא העם", והפך למקום שבו נמצאים "הילדים שלנו". ההיסטוריה הצבאית של השנים האחרונות מלמדת על כשל מטריד בהתנהלות הביטחונית הישראלית: במקום לסכן חיילים בהגנה על אזרחיה, מעדיפה ישראל לסכן אזרחים כדי לשמור על חיי חייליה. נראה שבחשיבה הישראלית, מאחר שהחייל הוא ילד של מישהו, חייו יקרים לפחות כמו אלה של אזרח, שברוב הפעמים כבר אינו ילד של אף אחד. האלוהים של הישראלים מרחם על הילדים.
לאור דברים אלו נראה אפוא כי הן עדינותם של הגברים היהודיים, הן הדומיננטיות של הנשים והן חשיבות הילדים בחברה היהודית, מסמנים כולם לאותו כיוון – מטריארכליות.
למי יש יותר כבוד
דברים אלה עלולים להתפרש כבלתי תקינים פוליטית, אבל אני מבקש מהקוראים הנבונים להשעות לרגע את השיפוט, ולזכור שבסופו של יום אירועים חשובים המערבים העדפות מגדריות, אינם מתנהלים בהכרח על פי חוקיה של התקינות הפוליטית המגדרית, אלא בהתאם לשיח מגדרי שמרני ואוניברסלי. כך, למשל, באירוע השבת החטופים עמדה ישראל על כך שילדים ישוחררו עם אימותיהם; האבות נותרו מאחור.
חברה מטריארכלית מאמצת אורח חשיבה נשי. גם נשים יכולות להרוג, כפי שהתברר במלחמה הנוכחית מעבר לכל ספק, אבל אין זה טבעי להן. כנותנות החיים, הן לרוב תבקשנה לשמור עליהם. באופן עקרוני, מוות ומלחמות הם עניינים של גברים. אין זה מקרי שרוסיה, אחד המקומות הפטריארכליים ביותר באירופה, שהוליד את מחאת להקת הנשים "פוסי ריוט" נגד שלטונו הפטריארכלי של פוטין, השואב לגיטימיות בין השאר מתמיכת הפטריארכיה של הכנסייה הרוסית – היא שגררה את אירופה כולה למלחמה. הרצחנות של חמאס ודאעש גם היא אינה מקרית. החברה המוסלמית היא פטריארכלית באופן קיצוני, ומדירה נשים מהמרחב הציבורי. מציאות זו מאפשרת לגברים לפעול באלימות קיצונית מבלי שנשים יתערבו, יבקרו או יעדנו .
במציאות זו, נראה שהחיילים הישראלים משתמשים בשפמים כסמן גברי. באמצעותם הם מסמנים לאויב, לחברה הישראלית ולעצמם, שהם נוטשים לרגע את השיח המטריארכלי מקַדש החיים שהם מורגלים בו, והופכים להיות רצחניים. שהם רוצים ומסוגלים להרוג.
ומה הקשר בין התופעה הזאת ובין דגלי הלאום וכבוד? מטריארכליות מעדיפה את המשפחה, השבט והקהילה על פני הממלכה; קשה לה לעכל את רעיון המדינה. אין זה מקרה שמדינת ישראל כמעט התפרקה לגורמים בשנה האחרונה. המטריאכאליות דוחה את הערכים הפטריארכלייים שעומדים בבסיסה של כל מדינה: היררכיה, כבוד, משמעת, צייתנות, הרתעה. בסוף המאה ה־19 החליטו אחד העם וברדיצ'סקי, שני הוגים ציוניים מרכזיים, כי בהרצל, חוזה המדינה, לא נותר דבר מן היהודי, וזאת משום שבמחזות שכתב הוא תיאר יהודים שיוצאים לדו־קרב כדי להילחם על כבודם. כבוד, טענו, אינו חלק מהאתוס היהודי.
טוב עשו אפוא החיילים שגידלו שפם, וטוב עש בשידורי קשת שחיזקו ערכים פטריארכליים אלה של כבוד, אומה ומדינה, ולו באופן מלאכותי. כדי לנצח במלחמה אנחנו צריכים לחשוב מדינה, לחשוב ממלכתי, לחשוב פטריארכלי, ולו באופן זמני. להפוך לרגע למדינה קטנה עם שפם. אל דאגה, אחר כך כבר נוריד אותו.
