במלחמה הזו, ההדחקה היא כבר לא מנגנון הגנה לא מודע. זו לא הנפש שעושה מניפולציה עדינה ובלתי מורגשת שמניחה בצד את כל מה שאי אפשר לסבול. זו אני שעושה פעולה אקטיבית של עצימת עיניים לנוכח זוועות שאני לא יכולה להכיל, אני זו המדחיקה את המציאות המורכבות כשאין תשובות ברורות שנשענות על כלים מוכרים מפעם, ואני זו הנעשית מודעת לרגעים שבהם אני צריכה לשמוט מרכיבי חיים שעשויים להפריע לי להמשיך לתפקד כאשת מילואים בצו 8, כאשת מילואימניק וכאמא.
אנחנו הולכים ומתרחקים מהמוכר והידוע, ימי המילואים הולכים ומצטברים למספרים שלא הכרנו ואנחנו בחשיפה מוגברת לזוועות אנושיות שהדעת והלב מתקשים להכיל. אחרי הימים של ההפוגה המדומיינת, שובם של חלק מהחטופים עם הסיפורים הקשים ואז גם החזרה לקרבות, סף הרגישות עלה לנקודת רתיחה מאיימת.
בביתם של אנשי המילואים, או נכון יותר, נשות המילואימניקים, מתרחשת דרמה עצומה שכמעט לא ניכרת לעין. כלפי חוץ הדיון הציבורי נסוב על העזרה הנדרשת כדי להשלים את מה שמחסירה המלחמה מבית שבשגרה נשען על שני בני זוג מתפקדים – דברים כמו סיוע כלכלי, בייביסיטר וארוחות. קהילות שלמות מנסות לתת תחושה טובה בעזרת עוגה, פרחים ושאר צ'ופרים. אבל בין הקירות ניכרת הקריעה. הקריעה של הזוגיות.
כולם מכירים בכך שבני הזוג עוברים את המלחמה בשתי חזיתות שונות ומנוכרות זו לזו. הוא עסוק בשלו, רחוק מהבית, והיא במקביל טובעת במשימות הבית והילדים ובניסיונות להציל את מה שנשאר מהקריירה שלה. הוא מבין את המלחמה דרך המשימה שלו, שומע בקשר את הדיווחים, היא מבינה את המלחמה דרך התקשורת, הרשתות החברתיות וסרטוני הטיקטוק הוויראליים. השיחות הופכות לתפלות כשהעולמות לא מצליחים להיפגש, ואפטר של 48 שעות פעם בשבועיים לא מצליח להדביק מחדש. אבל חוץ מכל זה, בפנים עמוק יש סערה שאף עזרה חיצונית לא תוכל להציל ממנה: המקום הזוגי־הורי מתערער. החזית האחידה, קבלת ההחלטות דרך מבט עיניים, חלוקת התפקידים ההורית – הכול מתפורר. יש רגרסיה לתפקידים מגדריים מסורתיים על אף שזוגות רבים בנו את הזוגיות והמשפחה שלהם רחוק מאוד מההנחה הקלאסית שהגברים הם שר החוץ והנשים הן שר הפנים. עכשיו, בבתים רבים מדי הגברים נמצאים רחוק מאוד בחוץ והנשים נשאבות עוד ועוד פנימה. הכובד של הבית מועמס כולו על כתפיה של האישה כשבן הזוג עומד ומביט מרחוק בחוסר אונים.
המרכיב היסודי, החדש והלא מוכר שמטיל עננה כבדה על הכול הוא הדאגה. דאגה תהומית, עמוקה ועוצרת נשימה לבן הזוג שנמצא בחזית (גם בן זוג שנשאר לשמור בלילות על שער היישוב נמצא בחזית). דאגה שמייצרת מצבים נפשיים בלתי אפשריים של פרידה. לא רק חיבוק פרידה כשהוא עולה על מדים וחוזר לבסיס אלא פרידה בלב ומחשבות חוזרות של "מה יקרה אם". זה מצב קשה של קריעה של הזוגיות. מציאות איומה, נסתרת ומוחבאת כדי שהיא חלילה לא תפתח עין הרע, מצב של אהובה שנדרשת פעם אחר פעם להיפרד מהאהוב שלה בתשומת לב בשביל להגן על הלב שלה אם חס וחלילה יקרה לו משהו.
אני כותבת ומפחדת לכתוב בו בזמן. אבל ממשיכה לכתוב כדי להגיד שזה לא את או אתה. יש כאן מציאות חיים שבה השמירה על הבית דורשת להתמודד עם רגשות שלא הכרנו ובעוצמות שלא הכרנו. אין תאריך יעד לסיום, אין עדיין חדשות טובות ואין מה שיפוגג את כל הרגשות שהולכים ומצטברים ותופסים מקום בתוכנו.
מה שכן יש, זה חיבוק חם ומנחם שיש לו את היכולת לעטוף מחדש את שריר הלב לצד מאמצים כנים משני צידי הזוגיות, כל אחד מתוך המלחמה שלו, לשמור על ערוץ תקשורת פתוח, קשוב, לא שיפוטי שמטרתו הצנועה היא לצלוח את התקופה הזו ולהביא אותנו אל הצד השני של המלחמה הזו, כמה שיותר בטוחים.
