אלה ימים משונים. אין כמעט רגש והיפוכו שלא דרים בתוכנו בכפיפה אחת: שבריריות ועוצמה, אכזבה וגאווה, פחד וביטחון. ולכל אלו מצטרפת גם ביקורת אוכל – ללא אוכל.
אך בל נקדים את המאוחר.
כבר שנים שחנוך דאום עושה את הבלתי אפשרי ומצליח לגעת בקהל עוקבים שמורכב מכל גוני החברה הישראלית. מאז פרוץ המלחמה הוא הפך למחזיק הלאומי ומשלב בין פוסטים אודות חיילים מסוקסים, כאב על נופלים, והתרגשות מיוזמות ספונטניות שמתרחשות ברחבי הארץ.
משהו בכנות המוחלטת של דאום, במינון המדויק של שמאלץ, עין טובה, אמונה בצדקת הדרך, ביקורת והמון הומור, הפך אותו למשפיע יותר מכל פוליטיקאי או כתב חדשות. דאום מאוהב בעם שלנו והוא בתורו משיב לו אהבה בחזרה.
כחלק ממפעל ההרמות שלו, הוא מעלה מדי יום סטוריז שבהם הוא מבקש מקהל עוקביו לפרגן לעסקים שבעליהם גוייסו בצו 8. כדי שיהיה אפשר לעקוב אחר כל העסקים באופן נוח ומסודר הוא ואפרת בת זוגו, שמנהלת ביד רמה את כל האופרציה מאחורי הקלעים, חברו לאפליקציית איזי, שהסכימה בהתנדבות לשלב את כל המקומות תחת החיפוש "מחבקים את המילואימניקים עם חנוך דאום".
אז החלטנו לחבק גם אנחנו, ובשישי האחרון הדרמנו לחבל לכיש, אל "עגלול", עגלת קפה שניצבת בשדות הפסטורליים של משק לוי בבית־גמליאל. התייצבנו שם בשעה 9:30 בבוקר ועשרות המכוניות שכבר מילאו את החניון בישרו על הבאות. הצטרפנו לעומדים בתור הארוך והתחלנו לקשקש איתם. רובם הגיעו לכאן בעקבות הפרסום, שאומנם החל אצל דאום, אבל מהר מאוד גלש לכל קבוצת וואטסאפ ופייסבוק באזור. המקום עצמו מזמין ורחב ידיים, יש בו שולחנות פיקניק ומחצלות הפזורות בשטח חקלאי, בין כרמים לערמות חציר ואפילו טרקטור שאפשר להצטלם עליו. בלט במיוחד שולחן עם מפה משובצת, ערוך למשעי וריק באופן מכאיב. דגל ישראל מצידו האחד ושלט עם תמונות החטופים מצדו השני.
עגלול הוא עסק משפחתי של שני אחים – ענבר, לוחם קבע בגבעתי, ואמיתי, אברך שמגויס בצו 8 ליחידת יהל“ם. שניהם לוחמים כעת בעזה. הם פתחו את עגלת הקפה שלהם לפני כשנה מתוך רצון להגשים חלום משפחתי נושן ולהנגיש את המשק של הוריהם לקהל הרחב מתוך חדוות אירוח.
"חמי דורון הוא חקלאי כבר 40 שנה", מסבירה לי בהמשך מבשרת, אשתו של ענבר. "יש לו פרדסים של פקאנים, חמניות, כרם ענבים, מנגו, פירות הדר, רימונים, שקדיות ומה שאת לא רוצה". במקום, יש גם פינת חי ודיר עיזים וכבשים. בימים כתיקונם מתקיימות פה פעילויות מגוונות לילדים כמו בציר ענבים או קטיף חמניות, סדנאות לגלגול עלי גפן ושוק איכרים ספונטני של תוצרת מקומית.
וכמובן גם לול תרנגולות חופש שבעצם העניק למקום את שמו: "עגלול זו גם עגלה לתינוקות וגם שילוב בין המילים 'עגלה' ו‘לול'״. מלבד התוצרת של המשק המשפחתי, עגלול עובדים בשיתוף עם חקלאי האזור. "חשוב לנו לתמוך בהם ואנחנו רוצים להביא לעגלה תוצרת טרייה – מהשדה לצלחת – כדי שמי שמבקר פה ייהנה לא רק מחוויה, אלא גם מאוכל טעים ואיכותי".
בשבוע שעבר החליטו האחיות, הגיסות וההורים להירתם יחד ולפתוח מחדש את העגלה, ללא הבנים. בעודנו מתלבטים אם ללכת על שקשוקה ביתית "של אבא", פיצה ערבה (רוטב בשאמל, קוביות בטטה צלויות, בולגרית ושקד קלוי) או סלט סתווי עם עלי בייבי, אפרסמון ופטה – מבשרת יצאה מהמטבח והודיעה כי עקב הכמות האדירה של הסועדים לא יתאפשר להזמין אוכל, רק שתייה, והפנתה אותנו לעגלות ובתי קפה סמוכים באזור. "ממש חימם לנו את הלב לראות את הפוסט של חנוך", אמרה, "אבל פשוט לא דמיינו שתהיה כזו היענות. הכול חוסל". במקום אחר הקהל אולי היה מתאכזב, אך כאן כולם פשוט חייכו בפרגון והבינו. מישהי קראה בסיפוק "המשימה הושלמה!", אחרת ביקשה להצטלם עם מבשרת כדי להעלות לרשתות החברתיות. סועדים חרוצים הפשילו שרוולים והתגייסו כדי לעזור במה שניתן לעובדי המטבח שכמעט קרסו מהעומס, ואילו אנחנו נשארנו לקפה קצר והבטחנו עוד לשוב. האוויר במשק לוי רווי בסולידריות והוא מילא אותנו יותר מכל פחמימה.
עגלול התמר 118, בית–גמליאל
שעות פתיחה: מדי שישי בשעות 8:30-13:00
כשרות רבנות חבל יבנה מהדרין | יש גישה לנכים
ביחד ננצח
תושה בייקרי באכזיב, אחד המקומות האהובים והמוצלחים בגליל המערבי, נאלץ לסגור את שעריו בחודשיים האחרונים, לאחר שרוב תושבי האזור פונו מבתיהם. בימים האחרונים נמצא פתרון זמני: היוגורטרייה "בלו ברי" בנהריה מארחת אותם עם דוכן מכירה של מאפים מתוקים ומלוחים, עוגות שמרים, עוגות בחושות ועוגיות, וכמובן – סופגניות. בהמשך צפויים גם שת"פים קולינריים בדמות מאפים עם יוגורט, סופגניות עם גלידה ועוד. האירוח הוא ללא תשלום, ובסוף כל חודש 5 אחוזים מההכנסות ייתרמו לחיילי צה"ל.
