בכל שנה בחנוכה הייתי מתעצבנת על העיסוק המוגזם בעיגול הממולא שהחג המדהים הזה מביא איתו. נדמה היה לי כי עיקר עניין החג, לפחות כלפי חוץ, סוב נסוב כה וכה סביב הסופגנייה. נכון טעים, נכון בצק, נכון מתוק, נכון הכול. אבל בחיי שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלנו להתעכב כל כך הרבה על אחד הדברים הכי פחות מהותיים בקשר לחג הזה? וחשבתי לעצמי שכאלה אנחנו, טובים בלהפוך טפל לעיקר, ומדוע לחפש את המהות כשאפשר למלא אותה בקרם פטיסייר / חלבה / פיסטוק / שוקולד לבן / שוקולד מריר / גנאש / ריבת חלב ולתקוע מלמעלה גם מזרק צ'ייסר בטעם ליקר קפה כדי לטשטש עוד קצת. עוד לא חטפתם סוכרת? פזרו סוכריות צבעוניות קטנות מעל הכול.
אבל יצא שהשנה נכפתה עלינו מציאות אחרת, מטורללת כזו, בקנה מידה מוגזם כמו סופגניית פיסטוק נוגט בקטע לא טוב. ושמתי לב שככל שהתקרבנו לימי החנוכה, כולנו חשבנו על הרבה דברים אחרים חוץ מסופגניות. מעולם לא ראיתי כזו כמיהה לניסים, וכזו הודיה ושמחה כשחלקם התחוללו וכזו תפילה שימשיכו להתחולל עוד ועוד. מעולם לא נחשפתי לכזו התמדה שלנו באיסוף של טפטופי אור שכל אחד מהם, קטן ככל שיהיה בתוך החושך הגדול, מאיר כל כך הרבה (ואני יודעת איזה שיר מתנגן לכם עכשיו בראש, תרגישו חופשי לשיר). כי האורות הקטנים האלו, באמת יוצרים איזה אור אחד איתן, מפיחים תקווה בלבבות, מגייסים עוד קצת כוחות להתקדם לתוך החושך העמוק יותר ולנסות לגרש גם אותו. ואני לא תמימה לצערי. הוא מפחיד החושך הזה ולפעמים הוא משתלט. וגם ״המצב״ הזה, עם הזמן הוא הופך לשגרה מסוימת, מעט אפורה כזו, אולי מייאשת, מעוררת שאלות כמו ״עד מתי?", ״איך?״ ו״למה?״
ככל שהזמן עובר מרגישים לאט־לאט את הסדקים שנוצרים שוב בחומת האחדות שנבנתה בן רגע בינינו. אבל צריך למצוא את הדרך להמשיך את מה שחוללנו פה (גם סוג של נס) ולא לוותר על זה. יש דרך אחת להמשיך, לאסוף עוד ועוד נקודות אור קטנות שהופכות לאור איתן, שיעזור לראות את הניסים באופן ברור יותר. אולי זה נשמע לכם כמו קלישאה אחת גדולה, אבל אלו ימים שבהם אני מעדיפה לצאת קלישאה גדולה ולא להפסיק לנסות להאיר אפילו לרגע אחד קטן.
ולסיום, רק בשביל לסגור את הפינה, אז בשבילי קלאסית, עם אבקת סוכר שנדבקת לסוודר, וריבה אדומה שמטפטפת על הנעליים ועם ריח שמחזיר אותי לגיל שש. כזאת שעלתה פעם שקל וחצי במכולת של שלום בקריית־ים של שנות התשעים. אבל אני תמיד הייתי חובבת נלהבת של נוסטלגיה.
