לפני שבועיים צביקה שלח בקבוצת החברים המצומצמת שלנו את ההודעה הבאה: ״אהלן חברימוס. רציתי לעדכן אתכם שעברתי אתמול בבוקר תאונת דרכים, החלקתי עם הרכב ליד הר שמואל. הרכב ז״ל, אני שליט״א, נס גדול. ברוך ה׳ יצאתי ללא פגע״. ואנחנו כמובן הגבנו לו בהודעות ברוך השם, תודה לא־ל, איזה נס וכדומה אבל רק אחרי שצביקה שלח את התמונות של הטויוטה שלו אחרי התאונה, הבנו את גודל הנס שקרה לו. המכונית הייתה מעוכה לחלוטין מקדימה ומאחור ומהצדדים, במצב כזה שנראה ממש בלתי אפשרי לצאת ממנה ללא כל פגע כמו שקרה לצביקה באורח פלא ובהשגחה פרטית.
כמה ימים אחר כך, צביקה שלח את ההודעה הבאה: "חברימוס, ביום חמישי בתשע בערב אני עושה בדירה שלי מעמד נשמת כל חי. אשמח אם תשתתפו". ואנחנו כמובן אישרנו הגעה ונחתנו אצל צביקה בדירה בחמישה לתשע בדיוק. על השולחנות הוגש כיבוד כיד המלך ממיטב מנות הדגל של המטבח המזרח־אירופי. כבד קצוץ, קישקע, טשולנט, קוגעל ועוד. הכול מעשה ידיו של שרמן – אחד מחבריו הטובים של צביקה שניחן בכישרון בישול נדיר.
בפינה אחרת של הדירה נתלה פוסטר גדול ועליו הטקסט של תפילת ״נשמת כל חי״, על שולחן בקבוקי השתייה הונח אחר כבוד סמל הטויוטה המשופשף, ששרד את עוצמת התאונה ועמד למזכרת מנס ההצלה הגדול. אט־אט נכנסו עוד ועוד חברים לדירה, רבים מהם חברים מפעם, גם שלי, בוגרי הישיבה שלנו. היה מדהים לגלות איך האחד איש חינוך ומלמד תינוקות, השני שף פרטי, השלישי סטודנט לחינוך, הרביעי חייל בצבא ההגנה לישראל במסגרת המסלול של שלב ב׳, החמישי נהג אמבולנס בכיר במגן דוד אדום, השישי חזר ממשימות קודש במחנה שורה שאין כאן המקום לפרט, השביעי חזר בשאלה, השמיני מדריך בפנימייה לנוער במצוקה, התשיעי מנהל חנות חליפות, העשירי קיבל לא מזמן הסמכה לרב שכונה, ועוד עיסוקים מעיסוקים שונים ומשונים, לצד רבים ששומרים על שגרת חיים אברכית ישיבתית רגילה. זו הייתה חוויה מרגשת. אין מה להגיד. כשלמדנו יחד בישיבה היו רגעים שהיה נדמה שכולנו מוסללים בדרך אחת, לכיוון אחד, לעתיד אחד, אל יעד אחד. והנה, כולם נשא הרוח, כמו שאמר ביאליק, כל אחד בסוף נוחת איפשהו ועושה משהו עם החיים שלו.
יש אנשים שהם אנשים של אנשים. זאת אומרת שיש זן מסוים של אנשים שבמהלך החיים שלהם צוברים חברים ולא מחליפים חברים. אני למשל לא איש שצובר חברים. כלומר, אם אני מסתכל רגע בפרספקטיבה של זמן, יש לי מעט מאוד חברים במעגל הקרוב אליי כיום שאני הולך איתם והם הולכים איתי במשך שנים רבות מאוד. רוב החברים הטובים שלי שייכים לתקופה הנוכחית בחיי. הם כאלה שלומדים איתי עכשיו, שעובדים איתי עכשיו, או כאלה שהקשר שלנו היה מספיק עמוק ומבוסס כדי שנצלח יחד את מהמורות הזמן (כמו צביקה למשל). זאת אומרת שכיום אין לי שום חבר קרוב מתקופת בית הספר או מתקופת הישיבה קטנה (חוץ מצביקה) ואפילו מתקופת הישיבה גדולה שסיימתי רק לפני שמונה שנים, נשארו לי שלושה חברים לכל היותר. כזה אני, ואני מאמין שרבים כמוני.
בערב מסיבת ההודיה בדירה של צביקה השתתפו עשרות אנשים שבאו לשמוח בשמחתו ולהתרגש איתו על נס ההצלה שלו. ולא פלא שקרה דווקא לו נס כזה
אבל צביקה הוא בנאדם אחר. צביקה, כל מקום שהוא הגיע אליו בחיים, כל תחנה שהוא עבר בה, וברוך השם היו הרבה תחנות ומקומות כאלה, הוא צבר עוד ועוד חברים ושמר עם כולם על קשר אמיתי. זו יכולת מדהימה ובלתי רגילה בעיניי. וכך יצא שבערב מסיבת ההודיה בדירה של צביקה השתתפו עשרות אנשים שבאו לשמוח בשמחתו ולהתרגש איתו על נס ההצלה שלו. ולא פלא שקרה לו נס כזה, הלא ידוע מאמר חז״ל: ״כל מי שהוא אהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה״. מגיע לו.
בתוך כל ההמולה, תפסתי את צביקה לרגע בצד, יצאנו למרפסת להעלות עשן ולשתות משהו, ודיברנו על זה שיש משהו מאוד מוזר בלהינצל מתאונת דרכים בזמן של מלחמה. גם דבר כזה, מאוד חזק ומאוד מבהיל ומשמעותי בחיים, מתגמד לתוך הפרופורציות של המלחמה. הרי איזה נס יכול להשתוות למי שניצל מהטבח ביישובי העוטף למשל או לחייל שנלחם בעומק רצועת עזה וחוזר הביתה בשלום? הכול נראה קטן לעומת זה. ובכל זאת, אולי אנחנו צריכים להבין שאצל הקב״ה נס הוא נס. פרטי וכללי, תאונה ומלחמה. ולהאמין שכמו שכל יום קורים ניסים, גם לנו עוד יקרו. בעזרת השם.
