השאלות על שיחות הלילה של צמרת מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר רבות וקשות. השתלשלות האירועים באותו לילה קשה להסבר. ראשי המערכת דנים באפשרות של חדירת חוליות מחבלים בעוטף עזה, אבל לא מעבירים את ההתרעה לפקודיהם בשטח. ראש אמ"ן לא עונה לטלפון, ובהמשך מודה שממילא היה אומר שמדובר בתרגיל. הם מחליטים לדבר שוב אחרי הזמן שבו ההתקפה עלולה כבר להתרחש. מחדלים שעולים על כל דמיון.
אבל שאלה אחת, שאחדים החלו להשמיע, מטרידה יותר מכולן: איך ייתכן שכלל לא עדכנו את הדרג המדיני? הרי גם אפשרות לניסיון חדירה מוגבל היא אירוע משמעותי וחמור. ועוד היה מדובר בתרחיש מיידי, שעמד בניגוד להערכות "חמאס מורתע" של צמרת הביטחון. אין כל ספק שהדרג המדיני, מפקד כוחות הביטחון והנושא באחריות העליונה, היה חייב להיות חלק מהדיון.
מעבר לאוסף העצום של הכשלים, זו השאלה החשובה ביותר. דווקא משום שכאן אין כשל. לא "שכחו" לעדכן את הדרג המדיני; זו הייתה החלטה מודעת. ראשי המערכות ראו בעצמם דרג ביטחוני עליון, עניין שאמור להיות בלתי אפשרי מבחינה נורמטיבית וחוקית במדינה דמוקרטית.
האם עדכון נתניהו וגלנט היה משנה את התמונה? ודאי שלא היה מזיק. במקרה הגרוע ביותר הצמרת ה"מקצועית" הייתה משפיעה על הדרג המדיני לחזור לישון יחד איתה. במקרה הטוב יותר נבחרי הציבור – שבניגוד לדימוי הציבורי, לא פעם הם פחות זחוחים ויותר זהירים מ"אנשי המקצוע" – היו דורשים להגביר ערנות והיערכות. בשל עומק הקונספציות ורוחבן זה כנראה לא היה בממדים שהיו מונעים את הטבח, אך אולי היו מצמצמים את היקפו. ועוד יותר חשוב לומר שבמצב העניינים אז, בהחלט ייתכן שגם לו הדרג המדיני היה מנחה, ראשי המערכות לא היו מבצעים.
צריך לחזור לתודעת 6 באוקטובר כדי להבין כיצד צמרת מערכת הביטחון מתנהלת כגוף אוטונומי לחלוטין ומבטלת את כפיפותה לנבחרי הציבור. אירועי אותו לילה מר ב־7 באוקטובר מוכיחים שטעה מי שחשש שאנחנו לקראת פוטש של ראשי מוסדות המדינה הלא נבחרים. טעה, משום שהפוטש כבר התרחש בפועל. מבחינת צמרת הביטחון, היא זו שהייתה ב"קוקפיט". הדרג המדיני היה בקושי נוסע, שאין צורך אפילו לעדכן.
איך הגענו למצב הזה? ובכן, ב־6 באוקטובר זו הייתה השגרה. הסאגה הזו התחילה בגיבוי המוחלט שהעניקו ראשי מוסדות הביטחון לתנועת הסרבנות משמאל, המשיכה בגיבוי הפגיעה הדרמטית בתפקודן של חלק מהיחידות הסדירות, והגיעה עד להצהרות בדבר ציות לבית המשפט על פני הדרג הנבחר.
כל הדברים הללו מנוגדים לחוק והם אנטי־דמוקרטיים. אבל במיוחד חשובה אותה הצהרת אמונים למערכת המשפט, שכיוונה, בהקשרה, לאיום ברור מאוד: ציות להחלטה להוציא את נתניהו לנבצרות, מצד היועצת המשפטית לממשלה בהרב־מיארה ונשיאת בית המשפט העליון חיות. החלטה משפטית על נבצרות, חובה לומר, לו תתקבל אי־פעם, תהיה בעצמה לא חוקית ואנטי דמוקרטית. אלא שאת ראשי המערכות זה לא מטריד.
ניסיון של נתניהו לצאת למתקפה מקדימה ב־6 באוקטובר, היה מוביל כנראה להדחתו המשפטית כ"לא כשיר", בגיבוי ראשי המערכות
במילים אחרות, צמרת מערכת הביטחון ב־6 באוקטובר כבר הכריעה יותר מפעם אחת שהיא מתייצבת נגד החוק ונגד הדרג המדיני, ועושה כרצונה בחסות מערכת המשפט. התוצאה היא שמבחינתה היא "טסה סולו", כשבמגדל הפיקוח יושבות בהרב־מיארה וחיות, ומולן יחדיו ניצב הדרג המדיני, חסר מעמד וסמכות.
ניסוי מחשבתי קצר יבהיר את חומרת הדברים. יש הטוענים שתנועת הסרבנות התבררה בדיעבד כפייק. זו שגיאה חמורה ואי־הבנה יסודית. נשוב בתודעתנו ל־6 באוקטובר, ונדמיין שנתניהו מבין את כוונות חמאס ומנחה לצאת למתקפת מנע בעזה. קשה להאמין שהפקודה הייתה מתבצעת. השמאל היה יוצא מיד בקמפיין שטוען שמדובר באירוע פוליטי (נתניהו מנסה "למלט את עורו" מהמשפט או לקדם את "ההפיכה המשטרית"). הסרבנים, בלי יוצא מן הכלל, לא היו מתייצבים לשירות. המשפטנים היו אוסרים על ההתקפה, וראשי מערכת הביטחון היו מבהירים שאם המשפטנים יודיעו שזו נקודת הנבצרות, הם יודעים מה לעשות.
אולי כבר שכחנו, אבל לפני שלושה חודשים המחאה הייתה בשיא מופרעותה וחצתה כל קו ציוני אדום. בספטמבר השמאל יצא לקמפיין עולמי נגד הממשלה, "אחים לנשק" התראיינו לסי־אן־אן, המחאה יוּצאה לחו"ל ונתניהו הוצג כדיקטטור בהקרנות ענק בניו־יורק. אלו שעשו זאת – במטרה לגבות מישראל מחיר כלכלי, מדיני וביטחוני – היו אותם גופים ואנשים שצמרת מערכת הביטחון הדהדה את מסריהם וקיימה איתם קשרים הדוקים.
לסיכום, ספק אם היה לנתניהו סיכוי לצאת למתקפה מקדימה ב־6 באוקטובר, גם לו לא היה חלק מהקונספציה הביטחונית. עצם הניסיון היה מוביל כנראה להדחתו המשפטית כ"לא כשיר", בגיבוי ראשי המערכות. ראשי המערכות הפכו את ישראל למה שקרוי במדע המדינה "מדינה כושלת".
למרבה העניין, ב־7 באוקטובר לא חלף בראשו של שום אזרח ישראלי שם של אף "שומר סף", כולל חיות ובהרב־מיארה. הציבור שאל: איפה הצבא? איפה המדינה? איפה הממשלה? ובצדק רב. מפני שלכולם ברור סדר הדברים הראוי: יש רשות מבצעת, שבראשה עומדים נבחרי הציבור, ולהם כפופים כל מוסדות המדינה. הם האחראים ולכן גם המוסמכים.
כך בתיאוריה. בפועל, אצלנו הרשות השופטת עושה יד אחת עם ראשי מוסדות המדינה, ויחד הם שואבים את סמכויות הרשות המבצעת. המהלך מתורץ בטענה האנטי־דמוקרטית שעדיף לנו "שיקול דעת מקצועי", שראינו בדיוק מה שוויו, ו"שיקול דעת משפטי", לשון מכובסת לאוזורפציה משפטית. התוצאה, כפי שראינו ב־7 באוקטובר, היא אנרכיה, שמשמעותה ניתוק הרה־אסון בין סמכות לאחריות.
למרבה הצער, אין סיבה להניח שהמצב הזה השתנה. ראשי המערכות לא הפכו למקצועיים ב־7 באוקטובר, וגם לא לדמוקרטיים. הדבר חמור, משום שדווקא כעת הוכח עד כמה חשוב שמערכות המדינה יהיו כפופות, כמו בכל דמוקרטיה, לנבחרי הציבור, ושמערכת המשפט תחזור לממדים נורמטיביים.
ראשי המחאה הביאו את ההיררכיה המדינתית, ביודעין ובכוונה, לקריסה. אבל אירועי 7 באוקטובר הוכיחו את ההפך הגמור מכוונתם: אין תחליף שלטוני לדמוקרטיה מתפקדת, שבה הסמכות והאחריות שלובות זו בזו. המצב שבו השלטון הנבחר חסר סמכות, וכל השאר חסרי אחריות, הוא לא פחות מסכנה קיומית.
