המרדף אחר ראשי חמאס הוא חלק מגישה שיש לה טרמינולוגיה צבאית – "עריפה". הרעיון המרכזי הוא שכמו בגוף האדם כך גם בארגונים, לא כל האיברים קריטיים באותה מידה. אפשר להמשיך לחיות בלי יד או בלי רגל אך לא בלי הראש.
בשטח, הדבר מתבטא בכך שצה"ל מנהל רשימות חיסול של מפקדי חמאס בחטיבות, בגדודים ובפלוגות. בצפון הרצועה כבר חוסלו שני המח"טים איימן נופל ואחמד ע'נדור, ועשרות קצינים נוספים. כמותם חוסלו ראשי מערכים שונים, כמו מערך פיתוח אמצעי הלחימה ומערך שיגור הרקטות.
השבוע פרסם צה"ל תמונה מישיבת עבודה במנהרות, עתירת כיבוד, של המח"ט ע'נדור וסגל הפיקוד הבכיר שלו. אלה היו ימים יפים לחטיבה. אלא שמאז 7 באוקטובר נהרגו חוץ מע'נדור עוד חמישה מהמפקדים בתמונה. כמה מהמצולמים הנוספים נפצעו.
חיסול סינוואר ודף מתבקש אפילו יותר מאשר הריגתו של אחמד יאסין. כן, גם כנקמה וגם לשיקום ההרתעה אחרי זוועות שמחת תורה
ככלל, אין זה משנה אם מדובר בפלוגה, גדוד, חטיבה או "מערך" – כאשר המפקד "נערף" יורד התפקוד של הגוף תחתיו, גם אם לא נפסק לגמרי. משימות החיסולים מחולקות בין חמ"לי תקיפה שונים. כאשר מדובר ב"דג שמן" כמו מפקד חטיבה, החיסול מנוהל ממטה שב"כ במרכז ומהקריה בתל־אביב. מפקדים בדרגי ביניים מחוסלים במבצעים שמנוהלים ממטה פיקוד הדרום. דרגי השטח מחוסלים זה אחרי זה, על פי הוראות שיגור שניתנות ממכלולי האש באוגדות. ככל שצה"ל פועל עמוק יותר בשטח, ומתחקר שבויים המספקים מידע מודיעיני יקר, כך הולכת ומתהדקת הטבעת סביב מפקדים שנותרו בחיים.
ברמות הגבוהות ביותר של בכירי חמאס מחוץ לרצועה, ובהם אסמאעיל הנייה וח'אלד משעל – שניהם כבר ניצלו מניסיונות חיסול בעבר – המשימה מוטלת בעיקר על המוסד. על פי עדותו של ראש הממשלה עצמו, שאמר כי נתן לארגון "הנחיה".
אך ספק אם חיסול הנהגת החוץ של חמאס ישפיע באמת על הארגון. הם לא מקבלים את ההחלטות בעזה. המטרה העליונה כעת היא לחסל את יחיא סינוואר ואת מוחמד דף, מתוך תקווה שהדבר יאפשר לקצר את משך המלחמה, שברגע זה עדיין לא רואים את סופה.
אך האם "עריפה" של ההנהגה הבכירה ביותר אכן אפקטיבית? העבר מלמד שאין לכך תשובה חד־משמעית. המקרה המובהק ביותר של חיסול שדווקא החמיר את המצב היה עלייתו של חסן נסראללה במקום מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי, שחוסל ממסוק ב־1992. ארבע שנים אחר כך, בעקבות חיסול ה"מהנדס" של חמאס יחיא עיאש, קיבלנו גל נורא של פיגועי התאבדות ואינספור "מהנדסים" מחליפים. ככלל, נכון ש"לכל איש יש מחליף", אבל במקרים של אישיות מיוחדת שמחוסלת או רצף של חיסולים – "עריפה" בהחלט יכולה לצמצם את הטרור.
מקובל להעריך כי חיסול ראש הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ד"ר פתחי שקאקי באוקטובר 1995 באי מלטה, אכן פגע ביכולות ארגונו. גם החזית העממית מתקשה להתאושש ממאסרו של מנהיגה אחמד סעדאת ב־2004 (בתחילה היה בכלא הפלסטיני, ומ־2006 הוא מוחזק בידי ישראל).
והמקרה המובהק ביותר של חיסולים שצמצמו את הטרור היה מול חמאס עצמו בעזה. זה קרה בשיא האינתיפאדה השנייה לפני כ־20 שנה, כשישראל החלה להשתמש בחיסולים ככלי מרכזי למלחמה בטרור.
לאחר עשרות חיסולים מוצלחים בעזה ובאיו"ש, ההזדמנות החד־פעמית לחסל את כל צמרת חמאס בעזה יחד נפלה בידי ישראל ב־6 בספטמבר 2003. מידע מודיעיני הצביע על כך ש־12 המבוקשים הבכירים ביותר של הארגון, רשימת החלומות של צה"ל ושב"כ במשך שנים, עומדים להתכנס בביתו הפרטי של ד"ר מרוואן אבו־ראס בשכונת רימאל בעזה. חיסול כזה עשוי היה לשנות את מהלך ההיסטוריה, אבל מבצע "קטיף כלניות" יצא לדרך בזמן הכנה מינימלי. מטוסי חיל האוויר המריאו, חמושים בפצצות MK־84 במשקל טונה כל אחת. הזמן להתלבטויות היה קצר, ואירוע שבו נהרגו 14 תושבים פלסטינים בעת חיסולו של סלאח שחאדה בלב עזה, שנה ורבע קודם לכן, היה צרוב היטב בזיכרון. החשש היה שאם ייעשה שימוש בפצצה כבדה דומה, שוב ייהרגו בלתי מעורבים, בשל קרבת בניין רב־קומות לביתו של אבו־ראס.
הרמטכ"ל משה יעלון, ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון שאול מופז, נאלצו להסכים עם המלצת חק"ב, חקר הביצועים בחיל האוויר, שלא לבצע את התקיפה. אלא שאז הביא ראש השב"כ אבי דיכטר ידיעה נוספת, ולפיה המפגש עומד להיערך בקומה השלישית של הבית. הוחלט לתקוף רק את קומה 2 וקומה 3 באמצעות פצצה במשקל 250 ק"ג בלבד, כך שלא ייגרם נזק למבנה הסמוך. לרוע המזל, בדיעבד התברר כי צמרת חמאס הייתה דווקא בקומה הראשונה של הבית.
מוחמד דף, אסמאעיל הנייה, עבד עזיז א־רנתיסי, מחמוד א־זהאר, אחמד ג'עברי ועדנאן אל־ע'ול יצאו בפציעות קלות, או שרק ניקו את האבק מהבגדים והמשיכו הלאה. מהניצולים בהזדמנות הזהב שהוחמצה, רק דף, הנייה ומחמוד א־זהאר נותרו בחיים לאורך זמן. השאר חוסלו בתוך שנים ספורות.
ואז אירע גם החיסול של מייסד חמאס השייח' אחמד יאסין, ב־22 במרץ 2004, בעקבות פיגוע תופת באוטובוס בבאר־שבע. בישראל היה חשש כבד מפני גל פיגועי נקמה על מותו של יאסין, אבל זה לא קרה. חמאס המוכה העדיף אז כמה שנים של "הודנא". רצף החיסולים נתן את אותותיו, לחיוב.
כעת, חיסול סינוואר ודף מתבקש אפילו יותר מאשר הריגתו של אחמד יאסין. כן, גם כנקמה וגם לשיקום ההרתעה. אחרי הזוועות של בוקר שמחת תורה שניהם בני מוות, כמו כל המחבלים הפלסטינים שעמדו מאחורי הפיגוע באולימפיאדת מינכן ב־1972, וישראל חיסלה זה אחר זה, וכמו אוסמה בן־לאדן שחיסלה ארה"ב 9 שנים אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001. ייקח כמה זמן שייקח, גם סינוואר ודף לא ימותו מוות טבעי, כנראה.
