השבוע הגיעו בני משפחות החטופים לכנסת והדביקו על כל לשכת ח"כ תמונה של חטוף ולצידה כיתוב: "מה אתה עשית היום כדי לשחרר אותו?" האמת היא שלחבר הכנסת הממוצע אין הרבה מה לעשות. ראיתי את גיל דיקמן וחבריו בני המשפחות מתחננים ביום שני בפני חברי ועדת הכספים שישחררו את יקיריהם. הם קיבלו הרבה סימפתיה, וקולם נשמע היטב. אחר כך הם יצאו לפגישות אחרות והדיונים בוועדה נמשכו כרגיל.
ההחלטות בנושא החטופים מתקבלות בלשכות אחרות: בקריה, בוושינגטון, בקטאר, בקהיר ובח'אן־יונס. הזדהיתי מאוד עם הדברים שאמרה אסתר בוכשטב, אימו של יגב שנחטף עם אשתו רימון מביתם בנירים: "המלחמה עם חמאס יכולה לחכות, הבנים שלנו חשובים יותר". גם ירדן גונן, אחותה של החטופה רומי, חזרה על הדברים בוועדת הבריאות ביום שלישי. "אם יש תאונת דרכים, מפנים קודם את הפצועים. כל עוד החטופים שם, אין טעם לשום מלחמה אחרת".
במבחן המציאות בני המשפחות צודקים. ההחלטה להשהות את המלחמה החזירה לישראל 110 חטופים, רובם ישראלים. זה היה מהלך צודק ונכון, מציל חיים. קבלת הפנים המדהימה לחטופים במקומות מגוריהם המחישה עד כמה החברה הזו כמהה להחזיר את בניה, כמעט בכל מחיר. למרות החששות, אחרי ההפוגה המלחמה התחדשה ביתר שאת, והצבא יצא למתקפה מסיבית בדרום הרצועה. אם אפשר יהיה לחדול שוב כדי להביא לכאן חטופים שחיים על זמן שאול, צריך לעשות את זה מיד.
המצב האידיאלי היה להזרים לרצועה כוח בינלאומי קשוח, אבל אף מדינה לא תרצה לשלוח לכאן חיילים
הצבא צריך את הזמן, אבל לחטופים אין זמן. איש גם לא יודע עד מתי תימשך המלחמה הזו. הצבא מדבר על שנה, אבל האמריקנים לא ייתנו לנו את הלוקסוס הזה כדי לחסל את חמאס, וחבל. העימות מול וושינגטון הוא שאלה של זמן, ותוצאותיו עלולות לגרום למשבר ממשלתי. השר בן־גביר כבר צייץ "אין מלחמה – אין ממשלה". שאלתי אותו אם יש לו מסר לאמריקנים בעניין הזה. "המסר שלי הוא לנתניהו, שילך עד הסוף ולא יעצור", ענה.
שום דבר לא ברור כאן. על פי ההסכם הקואליציוני עם המחנה הממלכתי, השותפות בין נתניהו, גנץ וחבריהם תימשך עד שהממשלה תחליט שמצב המלחמה הסתיים. מצב המלחמה לא יכול להסתיים אם חמאס לא יפורק ואם יישארו חטופים בעזה. אלו הרי מטרות המלחמה. מתי הממשלה תחליט על הסיום? מי יחליט? על בסיס מה? כיבוש עזה? מצב החטופים? ואם יישארו עשרה חטופים, המלחמה תיגמר?
זה עולם מסובך עם סתירות פנימיות שאין מי שיכול באמת להתמודד איתן. מזל שקיים לפחות קבינט המלחמה והשותפות המאחדת הזו, אבל עדיין קשה לראות את גנץ, איזנקוט וגם גלנט חורקים שיניים ואת נתניהו מתעקש על כספים קואליציוניים, כדי שהממשלה לא תתפרק לו מהצד החרדי והציוני־דתי שלה.
גם עתיד עזה לוט בערפל. נתניהו מחליף ומשנה עמדות. הפעם אי אפשר כל כך להאשים אותו, כי גם הוא לא יודע איך הכול יסתיים. הכיוון של נתניהו הוא כצפוי משמאל לימין. בהתחלה הוא לא התנגד לשלטון הרשות הפלסטינית בעזה. בהמשך התעקש שמי שמשלם משכורת קבועה למחבלים, קרי הרשות, ולא מגנה את הטבח בעוטף עזה, לא יקבל לידיו את השלטון ברצועה אחרי המלחמה. השבוע הודיע נתניהו שעזה תהיה מפורזת, ומי שידאג לפירוז הזה תהיה ישראל. זה כבר חצי צעד לקראת כיבוש הרצועה מחדש.
גנץ ואיזנקוט בעד שלטון הרשות בעזה, וזו עוד סיבה למחלוקת. השבוע שמעתי מפי בכיר ביטחוני את הניתוח הבא: במלחמה הזו אין אפשרות ריאלית לחסל את חמאס לחלוטין. גם אם יישארו בסוף כמה אלפי מחבלי חמאס, הם יוכלו למרר את חיי השלטון החדש, כמו שעשו לפני עשרים שנה לרשות הפלסטינית שהייתה הרבה יותר חזקה מהם, עד שסילקו אותה מעזה.
המצב האידיאלי היה להזרים לעזה כוח בינלאומי קשוח. כוחות נאט"ו הם שהביאו להקמת השלטון האוטונומי בקוסובו בחסות האו"ם, ושמרו עליו עד היום. אבל עזה אינה קוסובו, ולשום מדינה בעולם המערבי אין חשק להגיע לכאן. לכן צריך ליזום רשות פלסטינית מקבילה, שתישען על מדינות ערביות מתונות. בראש הרשות הזו יעמוד מיודענו מוחמד דחלאן, יקירם של מוחמד בן־זאיד ובני משפחת המלוכה באיחוד האמירויות.
דחלאן, לפי התסריט הזה, יהיה בעצם המקביל של השליט רמזן קדירוב בצ'צ'ניה. קדירוב תמך בתחילת הדרך בבדלנים הצ'צ'נים יחד עם אביו, אחמד קדירוב, אבל בהמשך התהפך, השתלט לחלוטין על צ'צ'ניה והפך לחייל של ולדימיר פוטין.
