אחרי שעדכון תקציב 2023 עבר בממשלה בשבוע שעבר, השבוע הוא הגיע לדיונים בוועדת הכספים. לאחר כל הוויכוחים והמחלוקות, התקציב לשנה זו יוגדל ויתווספו לו 17 מיליארד שקלים להוצאות ביטחוניות, וכ־9 מיליארד שקלים להוצאות אזרחיות. כל ההליך הזה – גיבוש ההצעות, איתור המקורות התקציביים, דיונים מול משרדי הממשלה, דיון והצבעה בממשלה, דיונים בוועדת הכספים והצבעה בכנסת – נעשה אך ורק כדי לאפשר לממשלה לפעול בשלושת השבועות הקרובים, עד תום השנה. עבודה שבדרך כלל נעשית במשך חודשים ארוכים נדחקה לכמה שבועות, כדי שתקציב הממשלה יוכל להמשיך לעמוד בהוצאות המלחמה.
ויכוח סוער על הכספים הקואליציוניים ניטש סביב עדכוני התקציב הללו. שרי המחנה הממלכתי דרשו קיצוץ נרחב יותר בכספים הללו לטובת צורכי המלחמה, ואיימו "לשקול את צעדי ההמשך". גנץ הצביע נגד, שרים אחרים נמנעו, אבל התקציב עבר בממשלה. בתקשורת סערו הרוחות סביב הכספים הקואליציוניים למוסדות החינוך החרדיים, אבל בוועדת הכספים הנשלטת על ידי הפרלמנטר הוותיק משה גפני, לא נשקפה להם סכנה.
אלא שכל העבודה הזו הייתה קדימון בלבד לאירוע האמיתי: תקציב 2024. עם כל הכבוד לקיצוצים המדוברים, הם פגשו תקציב שכבר נוצל ברובו. כעת נדרשים אנשי האוצר לעבור על תקציב 2024 כולו ולהציג אותו מחדש. אל התקציב הזה ייכנסו הוצאות הביטחון והמלחמה המאמירות, בקנה מידה של עשרות מיליארדי שקלים. אליהן יצטרפו הוצאות אזרחיות לחיזוק מערכי הבריאות, החינוך והרווחה, הוצאות סביב צורכי הנפגעים והמפונים, ועלויות הסיוע למגזר העסקי. על מדינת ישראל מוטלת כעת גם חובה קדושה לשקם את יישובי עוטף עזה, משימה שגם לה יידרשו מיליארדים רבים. או שהממשלה תצטרך לבצע קיצוצים כואבים מאוד, או שכולנו נידרש לשלם את ההלוואות האלה עשורים קדימה; ככל הנראה גם וגם. אם בעבור שלושה שבועות בדצמבר נדרשו עבודה אינטנסיבית ודיון ציבורי שכאלה, אפשר רק לדמיין לקראת מה אנחנו הולכים בחודשים הקרובים.
הנה הנתונים: נכנסנו למלחמה עם מינוס של 10 מיליארד בהכנסות המדינה, שנבע מהאטה מסוימת בהשקעות בהייטק, ומירידות חדות בענף הדיור על רקע העלאות הריבית והאינפלציה. בעקבות המלחמה נרשם אובדן של כ־12.6 מיליארד שקלים נוספים, וכחלק מחבילת הצעדים להקלה על המגזר העסקי נדחו תשלומי מס בגובה של 2.6 מיליארד שקלים נוספים. בסך הכול, בשנים 2023־2024 צפויה ירידה בהכנסות המדינה ממיסים בשיעור של כ־45 מיליארד שקלים. בצד ההוצאות, ההערכה העדכנית ביותר עומדת על היקף הוצאה של כ־190 מיליארד שקלים בשנתיים הללו, לא כולל השיקום הנדרש ליישובי העוטף, שיתפרס על פני השנים הקרובות. רק כדי להבין את סדר הגודל, תקציב המדינה כולו לשנת 2024 עומד על כ־513 מיליארד שקלים.
מי יגזור את הסרט
השאלה כיצד נממן את ההוצאות הללו היא חשובה, אבל יש סוגיה משנית, חשובה לא פחות ואולי אף יותר, שכמעט לא נדונה. כל תקציב הוא ביטוי של סדרי עדיפויות. לכל ממשלה יש תוכניות ותחומי עניין משלה, ומושכים בה בעלי אינטרסים שונים. כל ממשלה עושה זאת, גם אם חלק מהפוליטיקאים אוהבים להאשים רק את הצד השני ב"שיקולים פוליטיים". אבל מערך התמריצים הפוליטי הוא כזה שפועל לטווח קצר בעיקר. השקעה בתשתיות ארוכות טווח, בדרך כלל פחות משתלמת לפוליטיקאי מן השורה. שר תחבורה, למשל, שצריך להחליט על פרויקט ענק שיגזול חלק ניכר מתקציבו בהווה, לוקח סיכון שבעוד עשור מישהו אחר יגזור את הסרט. פעמים רבות מדי הוא יבחר במיזמים קצרי טווח, כמו סבסוד מחירי התחבורה הציבורית, כדי שיניבו לו רווח פוליטי מיידי, וזו רק דוגמה אחת.
זהו אתגר עבור מדינות דמוקרטיות בכלל, אבל בישראל האתגר חריף אף יותר. ישראל היא המדינה המערבית עם שיעורי הילודה הגבוהים ביותר, ובפער גדול מהאחרות. ילדים זה ברכה, אבל גם אתגר מתמיד למערכות הממשלתיות. אנחנו נדרשים להגדיל כל הזמן את ההשקעות, רק כדי לשמור על הקיים ולעמוד במקום. לבנות כל הזמן עוד ועוד כיתות, בתי ספר וגני ילדים, לשכור עוד ועוד מורים וגננות – רק כדי לספק לילדים את רמת החינוך הנוכחית. כשכל הזמן עסוקים בשמירה על הקיים, קשה מאוד להשקיע בשיפורו. את הבעיה הזו אנחנו רואים לא רק בתחום החינוך אלא גם במערכת הבריאות, עם התורים המתרחקים והעומס הרב; בכבישים העמוסים ובמערכת התחבורה הציבורית המקרטעת; ובביקוש ההולך וגדל לדיור, ההיצע שלא מצליח לפגוש אותו והמחירים שמאמירים בהתאמה.
כשממשלה עם אינטרסים שונים ומגוונים נתקלת באירוע דרמטי ובעל משמעויות תקציביות, עליה לשקול מחדש את סדרי העדיפויות. זה מה שהממשלה הנוכחית צריכה לעשות עכשיו, מול תקציב 2024. קל להעריך שכמעט בכל המשרדים יבחרו לשמור על האינטרסים הצרים וקצרי הטווח, במקום להשקיע בפיתוח תשתיות לעתיד. גם בשגרה קשה לגייס אותם לטובת השקעה ארוכה, אבל כשצריך לקצץ, הפרויקטים הגדולים והחלומות הרחוקים יהיו הראשונים ללכת.
המשמעות חורגת בהרבה מהבור התקציבי שצפוי לנו, ומתשלומי הריבית הגבוהים שנשלם עשור קדימה. המשמעות היא שישראל לא תעשה את קפיצת המדרגה שנחוצה לה, לא תגדיל את הצמיחה אלא תדשדש במקום. השירותים הציבוריים ימשיכו להיות בינוניים ומטה, והתשתיות שלנו ימשיכו לפגר אחרי העולם המערבי. אולי לא נקרוס מעלויות המלחמה הזאת, אבל בוודאי שלא נצליח להתקדם. כשמדובר במדינה כמו ישראל, שבה עימותים צבאיים הם אירוע תכוף מדי, זו בהחלט סיבה לדאגה.
