חברת מופת אנחנו. עשרות אם לא מאות ארגוני "זכויות אדם" אינם נחים לרגע. הפעילים אינם ישנים בלילה. כל עוד יש אי שם קורבן אחד במרחבי החברה הישראלית, כל עוד יש מגזר מקופח ומדוכא, הסובל מגזענות או חוסר שוויון, הם לא ינוחו ולא ישקטו.
זה לא רק חוש צדק מפותח, זו גם נאמנות למי שמשלם להם ומממן אותם. הרי יש גורמים רבים, כמו האיחוד האירופי למשל, שגם הם לא יכולים לעצום עין נוכח מה שמתרחש בחברה הישראלית. חוסר השוויון הלאומנות והגזענות שהשתלטו בעת האחרונה על החברה הישראלית אינם נותנים להם מנוח, והם חשים חובה מוסרית להתחלק בפת הלחם האחרונה שלהם ולממן את ארגוני הצדק והשוויון והאחווה והשלום שלנו.
לא בטוח שכל פעילי הארגונים האלה מודעים לכך, אבל זהו מצג שווא. שלל הארגונים האלה לא באו לפתור את הבעיה, אלא ליצור אותה. הם לא באים לסייע לקורבנות: הם תעשייה ענפה ורחבה שמחפשת שוב ושוב, ממש מתחת לרצפה, את מי עוד אפשר לשכנע כאן שהוא קורבן. את מי עוד אפשר להסית. מי עוד לא מודע לכך שהוא קורבן. מי עדיין לא מבין שהוא מנוצל, מקופח ומופלה. ולמעשה: מי הולך להיות הקורבן הבא של התעשייה.
"הפלסטינים", כמובן, קורבנות הכיבוש. העזתים – קורבנות המצור. ערביי ישראל – קורבנות האפליה והגזענות. הנשים – קורבנות הגברים. בעלי הנטיות ההפוכות – קורבנות ההומופוביה. המסעדנים – קורבנות מערך הכשרות של הרבנות הראשית. גם הזוגות המתחתנים הם קורבנות הרבנות. הנשים הדתיות – קורבנות הרבנים. "היהדות המתקדמת" – קורבן האורתודוקסיה. המרוקאים – קורבנות של דוד בן־גוריון ולובה אליאב. עדות המזרח – קורבנות האשכנזים. צרכני הגז – קורבנות הטייקונים. בעלי החיים – קורבנות אוכלי הבשר. בני העדה האתיופית – קורבנות הממסד. גם הנכים. החילונים – קורבנות ההדתה. ועכשיו הם מצאו להם קורבן חדש – הדרוזים. וזו כמובן רק רשימה חלקית. ארגוני השמאל לא מחכים למשיח ולא לבניין בית המקדש. הם כבר חידשו את עבודת הקורבנות.
האמת, תעשיית הקורבנות הזאת מבוססת על צורך אנושי מאוד. קל לשכנע אדם שהוא קורבן. רבים ישמחו לקבל את ההסבר הזה לכישלונותיהם. זה לא כישלון שלהם. להם אין בחירה חופשית. זה לא תלוי בהם, זהו מצב אובייקטיבי, נתון מוחלט שאין בכוחם לשנותו או להתגבר עליו. פשוט מדכאים אותם. לכן תעשיית הקורבנות מצליחה כל כך. יש לה הרבה קליינטים.
אבל יותר מכך. באמת אין צדק ואין שוויון. יש גזענות, יש קיפוח, יש דיכוי. מה לעשות, עדיין לא הגיע המשיח. העולם הזה לא מושלם, לא צודק, לא מוסרי ומלא עוולה. האם הדרוזים לא מקופחים? הם מקופחים. האם אין גזענות כלפי העדה האתיופית? ודאי שיש. האם כל הנשים זוכות ליחס הראוי? ודאי שלא. האם הרבנות הראשית מושלמת? רחוק מזה. גם המתנחלים, אגב, מקופחים. הטענה שאין שוויון נכונה תמיד. בשום חברה אין שלמות. בכל מגזר יהיו מתוסכלים, ממורמרים או בעלי אינטרסים שישתפו פעולה בתעשיית הקורבנות.
העובדה שאין שלמות בשום חברה שהיא, וגם אצלנו למרות רצונה הטוב של החברה הישראלית, היא הכרחית ומובנת מאליה כל עוד אנחנו חיים בעולם שלא נגאל. השאלה היא מה עושים עם העובדה הזאת. יש מי שמעלים וחושפים כדי לתקן, לשפר ולשכלל ככל האפשר, ויש מי שמעלים אותה כדי להרבות הרס וחורבן, לסכסך בין מגזרים, ליצור אי אמון בממסד, להרבות רגשי תסכול ומרירות, לפרק, להתסיס, להרבות שנאה ורגשות קיפוח – וכל זה כדי לפרק את החברה מבפנים.
זו בדיוק מטרתם של ארגוני "זכויות האדם" מיסודה של הקרן לישראל חדשה: לפרק את החברה הישראלית, לסכסך, להסית, להרבות קנאה ושנאה ולהעביר מן העולם את החברה הישראלית במתכונתה הלאומית ובזהותה היהודית. כי בדיוק כפי שיש כוחות בניין ויצירה בכל חברה, יש בה גם כוחות של הרס עצמי. מטרתם של ארגוני השמאל הקיצוני היא אחת: לחסל את הציונות, לפרק את המדינה, להשיב לאחור את תחיית עם ישראל בארצו. שום דבר פחות מזה. על המזבח הזה הם מקריבים את קורבנותיהם.
