אחת המשימות הלאומיות החשובות שהתקציב הבא, וגם זה שאחריו, יהיו חייבים להכיל, היא שיקום יישובי עוטף עזה. באזור ישנם 47 יישובים ובהם 63 אלף תושבים, חלקם עברו טראומה איומה שעודנה מתמשכת, עם בני משפחה וחברי קהילה הנמצאים בשבי חמאס בעזה. המשימה הזו עומדת לפתחה של מנהלת תקומה, שהוקמה לצורך כך. הוקצה לה תקציב ראשוני של כמיליארד שקלים, שצפוי להגיע לכשלושה מיליארד בשנה הקרובה, ועד 15 מיליארד שקלים בחמש השנים הקרובות.
עבודת השיקום הזו מצויה כרגע בשלביה הראשונים, אבל המנהלת כבר קמה ועובדת, ובקרוב תציג את התוכנית האסטרטגית שלה לאישור הממשלה. התוכנית כוללת את כל היבטי השיקום, מפיתוח תשתיות תחבורה ודיור ועד הנצחת אירועי 7 באוקטובר. המשימה הכבדה הזו מתייחסת לשלושה טווחי זמנים: הקצר, הבינוני והארוך. לכל שלב האתגרים והצרכים שלו.
המפונים הרבים אמורים להמשיך ולשהות בחודשים הקרובים בבתי המלון, עד למציאת פתרונות ביניים. חלק מהיישובים כבר נערכים למעבר לפתרון הזמני, ובהם קיבוץ בארי שמתכונן לעבור לחצרים, ניר־עוז שיעבור לקריית־גת, נירים לבאר־שבע, רעים לתל־אביב, חולית לרביבים, וכרם־שלום לאשלים. אחרים יקבלו תנאים מורחבים במקומות שהם כבר שוהים בהם. חברי כפר־עזה שנמצאים בקיבוץ שפיים, צפויים להישאר שם בתנאים מורחבים, וכך גם קיבוץ נחל־עוז, שמתארח במשמר־העמק. במסגרת פתרון הביניים ייעשה שימוש בדירות ובנייני מגורים קיימים או במבנים יבילים ("קראווילות"), בתוך מרחב כפרי שבו המפונים יוכלו להמשיך ולהתנהל כקהילה. ההחלטה נותרת בידיהם, באמצעות מובילי הקהילות שלהם.
חלק מהיישובים בוחנים עדיין את החלופות ומבקשים זמן נוסף להחליט. זה המצב בנתיב־העשרה, כיסופים, מגן, סופה ועין־השלושה. אחרים החליטו להישאר בינתיים במלונות. משיחות ושולחנות עגולים שקיימו במנהלת תקומה עם קהילות המפונים עולה כי רובם ככולם מעוניינים לחזור לבתיהם ברגע שהדבר יתאפשר. לחלק מהיישובים אסור עדיין לחזור בפקודת הצבא; לחלק מהתושבים אין בית לחזור אליו, אחרי שבתיהם נשרפו ונהרסו במתקפה. השיקום של אלה צפוי להיות ארוך הרבה יותר.
למדינת ישראל יש ניסיון מסוים עם הליך שיקום כזה, בנסיבות שונות מאוד. גם אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות ופינוי כ־8,000 תושבים מבתיהם, הם בילו חודשים ארוכים בבתי מלון, נדרשו לפתרונות ביניים ולאתרי קרוואנים, ואז להקמת יישובי קבע. גם אם הנסיבות שונות כאמור, זה עדיין ניסיון שאפשר ללמוד ממנו על הדרך לשקם יישובים.
למפוני גוש קטיף לא היה כמובן יישוב לחזור אליו בסוף הדרך. נבנו עבורם יישובים חדשים וחלקם נטמעו ביישובים אחרים, בתהליך ארוך ורצוף פגמים. הרב קובי בורנשטיין, היה אז אחראי תחום הקהילה בוועד מתיישבי גוש קטיף. לאחרונה העביר את ההמלצות מאותם ימים לגורמים שמטפלים במפונים. "ההנהגות חזקות ועובדות טוב", הוא מתרשם. "אחרי המכה הענקית שחטפו הם מרימים את התושבים שלהם. צריך לתת להם את כל הכלים, הליווי והמרחב, כדי לקבל בעצמם את ההחלטה שטובה להם. אותנו הלחיצו וניסו להנחית עלינו החלטות, לא היה כבוד להנהגה המקומית".
נדמה שאת הלקח הזה מפנימים גם במנהלת תקומה, שפועלת בהגדרה באמצעות המנהיגות המקומית ובהתייעצות עם ראשי הקהילה. פתרונות הדיור בתקופת הביניים נוסחו מול הנהגות היישובים, והמענים שגובשו הותאמו לצורכיהם ולרצונותיהם. אבל גם בשלב הנוכחי חשוב להיות רגישים לאתגר הגדול של קיום חיי משפחה וקהילה בתוך בית מלון. חלק מהמפונים מבשלים ארוחת ערב במטבחונים במשרדים סמוכים, רק כדי להרגיש תחושה של נורמליות; יש מי שמבקשים לכבס בעצמם את בגדיהם, בלי להישען על מתקני המלון או מתנדבות מהאזור. לכל פרט שנותן תחושה של שגרה ועצמאות יש חשיבות.
"אני זוכר איך קינאתי במי שהיה לו מפתח לתיבת דואר", אומר בורנשטיין. "כשאתה מפונה חסרים לך הדברים הפשוטים. המון דברים מהיום־יום נלקחו ממך. בגלל זה חשוב להשאיר אצלם את השליטה. כמה שזה נשמע מוזר, אל תארגנו להם מסיבת חנוכה. תנו להם לארגן בעצמם".
