חברים וחברות, הקונספציה עדיין כאן. כן, כן. זו שכולם התפכחו ממנה. זו שכולנו מאוחדים בהבנת שלל הטעויות שהרכיבו אותה, כלומר שלל הטעויות כפי שאנחנו, הצודקים, מבינים אותן – לא משנה מאיזה צד של עימותי העבר הגענו עד הלום. הקונספציה משכבר עדיין כאן, והיא חיה, בועטת ומפלגת כהרגלה. היא מצופפת שורות סביב פרשת הירי הטרגי הנוראי ביובל קסטלמן ז"ל, סביב משפחות החטופים וסביב שאלת הגורם להתחזקות חמאס. כרגיל, ובניגוד להבטחת אבותינו, התותחים רועמים והמוזות לא סותמות את הפה לשנייה. ואם לא די בכך שכל המחנאות מלפני הספירה על כל תחלואת הוואטאבאוטיזם שלה עדיין מלווה את אומתנו כמו פסקול טורדני, גם התפיסה הביטחונית לא באמת השתנתה. להפך, בשעה זו ממש היא מצופפת שורות משמאל ומימין, ובעיקר משמאל נגד ימין.
גם השבוע, חודשיים אחרי מתקפת הפתע האיומה נגד יישובי מערב הנגב, תחת מטחי טילים חוזרים על חצי מדינה, שבה ומככבת עלילת הדם נגד מתיישבי גב ההר: כוחות צה"ל שיכולים היו לשנות את פני המערכה בדרום, הוקפצו לתחזק את גזרת איו"ש, כך היא טוענת. ללמדך, איך לא, שהמתנחלים אשמים במתקפת הטרור, בזוועות ובמלחמה. הגדילו לטעון הטוענים כי טובי חיילינו נדרשו לשמור על סוכת המחאה שהציב ח"כ צבי סוכות בחווארה, בעקבות רצף פיגועי הטרור הבלתי מטופלים שם. כוחות הביטחון נדרשו אומנם לגזרה עוד לפני שסוכת המחאה עלתה במחשבה, והסוכה הזו פורקה מרצון כעבור שעתיים לבקשת המח"ט, אבל על עלילת דם לא מוותרים כל כך מהר, וגם לא על סלוגן קליט כמו "הסוכה של סוכות".
לא מיותר לציין ששום מתנחל, בכיר ככל שיהיה, לא אמון על פריסת הגדודים והחטיבות במרחב השליטה הישראלי מחוץ לקו הירוק או בתוכו. אם צמרת צה"ל בחרה להזיז כוחות מזרחה במקום דרומה במהלך חול המועד, היא נשענה על אותם חומרי מודיעין שכשלו בחיזוי המתקפה. להאשים מחאה נקודתית של חבר כנסת אחד במחדל הדרום, זה כמו להאשים את החגים עצמם בזוועות חמאס. הרי לולא היה חג ארוך במיוחד, אפשר להניח שפחות לובשי מדים היו מתפזרים לבתיהם באותה שבת טראומטית. להאשים את צורכי הביטחון של איו"ש זו כבר איוולת פושעת, שמתירה את דמם של חצי מיליון תושבים. כל מי שטוען שהכוח הדל שנשלח לכאורה לשומרון היה יכול להציל חלק מהקיבוצים, צריך לשאול את עצמו שתי שאלות: האם במקרה של מתקפה על יישובי יו"ש היה מתקבל על הדעת להאשים את הכוח שעסוק באותה עת בהגנה על שני קיבוצים בעוטף עזה; והאם הזזת הכוחות היא באחריות ראש המועצה האזורית שומרון, או באחריות הצבא. מי שמאמין בחשיבות צורכי הביטחון של כל יישוב ויישוב במערב הנגב, מבודד ככל שיהיה, לא יכול להעלות על דל שפתיו ודעתו שייתכן דין אחר לתושבי חבל ארץ מבודד עוד פחות, הגובל בלב הפועם והצפוף של מדינת ישראל – מחדרה ועד גדרה.
עד המכה הבאה
אבל עם כל הכבוד לעלילת הדם ולדמוניזציה הקבועה נגד המתנחלים, הבעיה העמוקה יותר היא שההתחשבנות הזו מעידה על אחיזה עיקשת בתפיסת הביטחון הישנה והכושלת משכבר. גבול דק מאוד, דק מדי, עובר בין "אם רק ניתן להם עוד קצת שטח נזכה בשלום אמת", ובין "אילו היינו מזיזים לשם עוד כוח, כל זה לא היה קורה". משחקי ה"אילו רק" המסורתיים הללו מאריכים את צוואר בת היענה של הקונספציה בסנטימטר אחרי סנטימטר, מאמצים את חוליות העורף שלה עד לקצה, ובלבד שראשה יגיע לאדמה הקשה ויתחפר עמוק דיו. הניסיון המקסים והעצוב והמסוכן הזה לעשות רציונליזציה של האירועים, הוא זריקת אלחוש מסוכנת למדינת ישראל מצד מי שמסרבים לקבל את סדר הגודל של הרוע שמולו אנחנו עומדים. עוד כיפת ברזל ועוד חומה תת־קרקעית ועוד מצלמות חכמות הן כלי הגנה נהדרים שלא יביאו להכרעת האויבים שלנו, רק לדחיית המכה הבאה, שבוא תבוא.
הרוע הזה, הרוע המוחלט, דורש פיכחון אמיתי ומלא: הם שונאים אותנו. הם נורא־נורא־נורא שונאים אותנו. הם מעוניינים בהשמדתנו, והם תמיד־תמיד ימשיכו לנסות לחסל אותנו. הם ילמדו כל מערך ביטחון שלא נביא עליהם, ויעשו הכול כדי לפרוץ גם אותו. לנצח נידרש להיות שני צעדים לפניהם, לנצח נצטרך להיות חשדנים. ולנצח ניאלץ לחיות על החרב, אבל החרב הזו צריכה לפעול ולנטרל את האויב כבר עם טפטוף הטילים הראשון, האבן הראשונה, ניצני הרמת הראש של כל ארגון שנאה.
באטמוספירת השסע הישראלי, "אירועי חווארה" משמשים שם קוד לאלימות מתנחלים. שרפת המכוניות בכפר העירוני שבו נרצחו שעות בודדות קודם לכן האחים יניב, קיבלה מיתוג מסוים מאוד באולפני החדשות. על הדרך היא מחקה כמעט לגמרי את הטרור שפתח חזית בנתיב נסיעה מרכזי וקצר למדי; היא הדחיקה את העובדה שאירועי חווארה האמיתיים הם רצח וטרור מצד תאבי דם ששבו ושחטו זוג אחים, ואז אב ובנו, ושוב ושוב שבו לזירת הפשע כאל מגרש אימוני ספורט בעורק תעבורה בלב השומרון. צריך כנראה להזכיר: הספורט הזה הוא רצח יהודים. בחווארה, כמו בשאר אזורי יו"ש המותקפים תדיר, התרחשה הפעימה המקדימה לניסיון רצח העם שלנו.
בשורה התחתונה יש אשם אחד מרכזי במתקפת הפתע שהפכה עלינו את יום ששוננו ליום אסוננו: חמאס, על עוזריו, מפעיליו ותומכיו בכל גזרה שהיא. האיום הזה לא נוטרל, לא משום שפלוגה כלשהי הוצבה בגבול מסוכן אחר, אלא משום שהתייחסו לאויב הזה באנושיות שאינו ראוי לה. כדי להיפרד באמת מהקונספציה שהביאתנו עד הלום, מוטב שנלמד היטב את האויב ההוא והאויבים האחרים, ולא נמציא לנו אויבים מדומיינים מבית, ממחנות יריבים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
