בשבוע שעבר השתתפתי בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. מועד הדיון נכרך בציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, נושא שלצערנו מהווה עדיין חלק מסדר יומה השגרתי של הוועדה. ואולם תוכנו של הדיון היה רחוק שנות אור משגרה: דיון בלהות בפשעים נגד האנושות שביצע חמאס כלפי נשים באירועי 7 באוקטובר.
ממדי הזוועה טרם התבררו במלואם, ואולם מה שכבר הספיק להתגלות, ונחשף באופנים גרפיים וּויזואליים למשתתפי הדיון, הוא צבר של תמונות, קולות ועדויות המוכיחים את מעשי הרצח, ההתעללות, האונס והפגיעות המיניות הקשות שביצעו המחבלים בנשים, בנערות ובילדות, ומתגבשים לכדי ארכיון של אימה וזוועות.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של פגיעה אלימה בנשים כחלק מאסטרטגיית הלחימה והרצון לפגוע ולהכאיב לאויב. גם הדין הבינלאומי מתייחס להשפעות הייחודיות על נשים במלחמה, ומכיר בעבירות של אלימות כלפי נשים כפשע מלחמה. אונס ופגיעות מיניות בהקשר של מלחמה הם בעלי מאפיינים ייחודיים, המבחינים אותם מאירועי אונס "רגילים". ההתעללות, ההשפלה והפגיעה בגופן ונפשן של נשים מכוונת לפגיעה באויב בכללותו, ולא על מנת לספק צרכים מיניים שפלים. חילול גופן וכבודן של הנשים הוא חלק מהרצון לפגוע בכבודה של האומה ולשבור את רוחה. גופן של הנשים הוא חלק מ"שדה הקרב", ומעשי האונס הם מעשי ראווה פוליטיים שמטרתם להשפיל את קהילת האויב ולהוכיח את יכולת השליטה בה.
עד אירועי 7 באוקטובר, העמדה השלטת בישראל הייתה כי מעשי אונס ופגיעות מיניות אינם מאפיינים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וגם אם התרחשו, הרי שמדובר בתופעה זניחה שקשה להוכיחה כעבירה מובחנת. על בסיס תפיסה זו, הצעת החוק להחמרת ענישה בעבירות מין על רקע לאומני עוררה התנגדות נרחבת, בין השאר מצד פעילוֹת דומיננטיות במאבק למען נשים בישראל. ההצעה, שאושרה כחוק בשנה האחרונה, נקשרה בתפיסות גזעניות ולאומניות, ומקדמיה הואשמו ב"פטריארכליות לאומנית" ובהסגת הפמיניזם ההומני לאחור.
7 באוקטובר אישש, באותות של זוועה, מציאות של אונס למטרות טרור לאומני. גופן של נשים וילדות היה כלי במשחק שפל, וכבודן האנושי נרמס עד עפר, אבל לא משום שהחברה הישראלית ראתה בהן "אובייקט מיני בבעלות הקולקטיב", אלא משום שהמרצחים הנתעבים קיבלו "תפריט" הוראות המורה להם לאנוס ולחלל את גופן של נשים יהודיות כחלק מאסטרטגיית הכיבוש ומהרצון לחלל, להשפיל ולפורר את גוף האומה הישראלית.
עם זאת, ובצד ההכרה הברורה כי מעשי האונס וההתעללות המינית שירתו את יעדיו השפלים של האויב, יש להיזהר פן יטושטשו ממדי הפגיעה הגופנית והנפשית הפרטיים של הקורבנות. פן יישכח החורבן האישי, וכבודן האחרון יעלה כקורבן תמיד על מזבח האמת ההיסטורית. האירוניה הנוראה היא שבקרב ההסברה החשוב שמנהלת ישראל, גופן של הקורבנות הופך שוב, בעל כורחן, לשדה קרב תודעתי. ארכיון האימה המתגבש החזיר אותי להרהר בשאלה שמטרידה את מנוחתי זה שנים, ונוגעת לצורת הביטוי המוסרית לפורנוגרפיה של הרוע, במסגרת שימור העדות לקורות הסבל של העם היהודי.
כעדות לזוועות בורות ההריגה בתקופת השואה מוצגת במוזיאון בית לוחמי הגטאות תמונה של אישה הניצבת על פי גיא הריגה מלא גופות. שערה פרוע, גופה חשוף, ועל פניה אימה שמצליחה לחדור מבעד לעדשת המצלמה ולפלח את לב המתבונן. העדות לזוועה מועברת באופן בלתי ניתן לערעור. אבל יחד איתם, כך הרגשתי, מתרחשת פגיעה חוזרת בדמות הטרגית הזו. אישה ללא שם, החווה את רגעיה האחרונים עלי אדמות בבדידות ואימה נוראיים, נתפסת בעין העדשה של השטן ומונצחת שם לתמיד. איש לא קיבל את הסכמתה לשמש אמצעי להנצחת הטראומה הלאומית המזוויעה.
האם לבחירה בממד החזותי כאמצעי להעברת הזוועות יש פנים אתיים ומוסריים שעלינו להביא בחשבון?
המחשבות על התחייה האימתנית הטמונה בהתבוננות חוזרת באובייקט נעדר־רצון, המונצח בריאליזם של זוועה, הובילו אותי לאחד הדיונים הפילוסופיים־אתיים המרתקים בתולדות הקולנוע התיעודי: ויכוח בין ז'אן לוק גודאר לקלוד לנצמן, ביחס לייצוג הוויזואלי של השואה. גודאר טען כי לאור הנטייה הכפייתית של הנאצים לתעד הכול, סביר להניח שקיים באיזשהו ארכיון גלגל סרט שתיעד את תאי הגזים בפעולה. הוא סבר כי מציאה של אותו גלגל עשויה לגאול את המדיום הקולנועי מכישלונו למסור עדות לרגע ההשמדה. לנצמן השיב כי לוּ היה מגיע לידיו "גלגל הסרט הארור", הוא היה דואג להשמידו. לנצמן התנגד ללוגיקת ההוכחה של גודאר, כיוון שלתפיסתו היא הופכת את המצולם לאובייקט. כמו האישה על פי גיא ההריגה, שכל ממדי הסבל הסובייקטיביים שחוותה מוסגרו לתמונה המנציחה טראומה לאומית.
במובן רחב יותר, דחיית "הגלגל הארור" היא דחייתה של האפשרות להנכיח את מה שאינו ניתן להציג (irrepresentable). ספקנותו של לנצמן כלפי ההוכחה המצולמת ויכולתה לטשטש את הטראומה של הסובייקט, ובפרט בעידן הטכנולוגי המפוקפק שבו אנו חיים, נכונה בעיני.
אדגיש: פעולות התיעוד ואיסוף העדויות והראיות, הן מלאכת קודש הכרחית לביסוס הראייתי הנחוץ להוכחת הפשעים נגד האנושות שביצעו המחבלים הנתעבים ולהרשעתם. זהו אמצעי קריטי לחשיפה ולתיקוף האמת ההיסטורית, ולמלחמה בכוחות ההכחשה והמוסר הכפול. אבל אסור שהארכיון הארור הזה יהיה מקור הזיכרון הפנימי שלנו. ארכיון הזוועות המתגבש הוא עותק של מציאות שאי אפשר להכיל. ריאליזם של רוע המפלח את לב האומה, הניצולים ומשפחותיהם, ומטשטש את רושם החיים והייחוד של המתים.
כאומה חפצת חיים ומקדשת חיים אנו מצווים לרומם, להנציח ולזכור כל אחד ואחת מהשמות, הפנים וסיפורי החיים. הפילוסוף תיאודור אדורנו אמר שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות. אני מאמינה כי אחרי 7 באוקטובר מוכרחים לכתוב שירה. לא רק משום שזה מה שהאנושיות מחייבת, אלא כי פעמים רבות זהו מדיום ראוי להעברת המסר לחיים.
ב־1981 נשא אבא קובנר דברים במשכן הכנסת כחלק מיום עיון הדן בחקיקת חוק הכולל את הוראת השואה בין מטרות החינוך הממלכתי בישראל. קובנר טען כי "הוראת השואה היא קודם כול מעשה של חשבון נפש עם עצמנו ועם העולם". לדידו, חובת ההנצחה אינה מסתכמת באנדרטאות או בארכיונים, אלא בקניית "אמת מידה" למידותינו: "אילו השכלנו, ועוד לא מאוחר, להכניס תמונה של ממד העומק והעובדות גם יחד ולומר: זאת התעודה, שמכאן ואילך לא תהיה אמת מידה לאהבה, לשנאה, לנאמנות אלא זאת, הרי שהיינו עושים את המעשה הנבון ביותר".
הלוואי שאחרי הזוועות, החורבן והשתיקה נשכיל אנחנו, עם ונשי ישראל, שלא תהיה עוד אמת מידה לאהבה, לשייכות, לאחווה נשית ולרעות, אלא זאת.
ד"ר מורן נגיד היא היועצת המשפטית של תנועת אמונה
