תל־אביב מוארת והתעלה בוערת, כתב חיים גורי בתקופת מלחמת ההתשה. פחות או יותר זהו מצבנו כעת, במלאת חודשיים למערכה שטרם נמצא לה שם מוצלח. תל־אביב מוארת ופקוקה כמעט כמו בימי שגרה, פותחת כבר את רוב חנויותיה למרות נפילות הטילים פה ושם, ואילו שדרות עדיין במצב מלחמה. היא לא בוערת, אבל כבויה וסגורה.
מרחוק, כשמגיעים אליה בכביש 34 מצומת יד־מרדכי, שהתרוקן גם הוא במלחמה מכל יושבי מזנוניו, העיר נראית בריאה ושלמה. המנופים שהיו עסוקים בבנייתה רגע לפני פלישת חמאס ניצבים על עומדם. אין שמץ דמיון בינה ובין עיי החורבות בבית־חנון, ממול. בתי המידות שלה מתנשאים לאותו גובה שאליו התנשאו ערב שמחת תורה. רק צרימת צמיגי המכונית מסגירה את אירועי יום האסון. נגמ"שי צה"ל הותירו חריצים סמויים בשכבת האספלט הטרייה יחסית, והתחושה היא של נסיעה על קטע דרך מקורצף, ארוך במיוחד, בלי שלטי ההתרעה הרגילים של מע"צ.
בחוץ חם מאוד יחסית לדצמבר, 27 מעלות, אבל החלונות פתוחים כדי שיהיה אפשר לשמוע אזעקה, וכמובן הרדיו, כדי להישאר מחובר להוויית הדכדוך הלאומי. בספר דוקומנטרי שאני קורא עכשיו מטעמים אסקפיסטיים כתוב שעד שנות השבעים כל ריאיון שני ב־BBC היה עם "גנרל זקן או צנחן או שבוי" ממלחמת העולם. אצלנו חלפו חודשיים בקושי. הצנחנים בעזה, הגנרלים הזקנים מפטפטים ללא הרף, ושבויי המלחמה ניצבים רוב הזמן בראש החדשות. שדרות הרבה פחות. כולם מדברים על תושביה הנמקים בבתי מלון מרוחקים יחד עם שאר תושבי העוטף, כמעט אף אחד לא מדבר על שדרות עצמה – הבתים הנעולים, החצרות השוממות, הרחובות הדוממים, גורלה בעתיד. דעת הקהל זנחה אותה, כמו את אחותה הצפונית קריית־שמונה, כאילו יישוב עירוני גדול שהתרוקן לפתע הוא תופעה שגורה.
כבר חודשיים למלחמה, ושדרות עדיין נטושה. את נס פך השמן היא תצטרך לייצר בכוחות עצמה, אולי פשוט להתחיל לחזור הביתה, בלי להמתין להחלטת ממשלה
במרכז המסחרי הגדול בכניסה הדרומית לעיר יש חניה בשפע, מפני שאין בו חנות פתוחה אחת. ביג סטוק, קסטרו, סטימצקי, פיצה האט, רשת למוצרי חשמל יורם ביתן, קסטרו, היפר כהן – הכול נעול עכשיו מאחורי חלונות ראווה שמתחילים לצבור אבק. רק חתולים חוצים את הרחבה הגדולה לפניהם. אזרח מבוגר, יחיד סגולה שנשאר בבית, מתדפק בייאוש על דלתות סניף yellow, הנעולות אף הן. כנראה קיווה למצוא פה איזשהו מצרך שנבצר ממנו לקנות במכולת. חלב, סיגריות, אולי במבה לנכדים המרוחקים. אני משתתף בצערו ושואל כיצד מגיעים לתחנת המשטרה שנכבשה בשמחת תורה. היישומון וייז מפנה אותי עכשיו רק לכתובת של התחנה החלופית, הזמנית.
"סע אחריי", הוא מתנדב מיד. אני נוסע אחריו לתוך שדרות הנטושה. כעבור קילומטר בקושי הוא נעצר ומאותת לי שהגענו. זה כאן: המגרש הריק מימין, בצומת הרחובות הרצל ומבצע קדש. דחפורים ומשאיות מחקו ממנו עוד בחודש שעבר את הריסות התחנה, עד שאי־אפשר להאמין שפעם עמד פה על תילו בניין דו־קומתי. מאז שלהי השבוע הראשון של המלחמה הוא משמש כאתר הסברה, שלא לומר אטרקציה תיירותית. אפילו היום קשה לעכל את החוויה ההרסנית שעברה עליו ב־7 באוקטובר, לנגד עיניהם הנדהמות של הדיירים בבניינים סביב. קרב נוסח גבעת התחמושת התלקח בלב העיר, אך הפעם בלי גיבורים שבסך הכול רצו לחזור הביתה בשלום, אלא עם הרבה גיבורים מקומיים שהותקפו בביתם.
קבוצת אורחים קטנה מחו"ל מתקבצת בפאתי המגרש ומאזינה לדבריו של עובד מחלקת הביטחון בעירייה. הוא מתאר בעברית מה קרה פה באוקטובר, ומונה את מספר השוטרים והאזרחים שנהרגו בשדרות, קרוב לחמישים. נציג משרד החוץ מתרגם לאנגלית, ואחד מאנשי הקבוצה מסביר גם בספרדית: "למקום שאתם עומדים עכשיו הובא טנק שהפגיז את התחנה עם המחבלים והחללים בתוכה, כי לא נותרה ברירה אחרת". האורחים מגיבים בשתיקה. מה יגידו?
אגב, אילו אני איש הסברה מטעם משרד החוץ לא הייתי ממקד את סיורי האח"מים הזרים בתחנת המשטרה שאיננה, אלא במיגוניות הפזורות בהמוניהן לאורכה ולרוחבה של העיר, ליד כל תחנת הסעה או קרן רחוב, עדות אילמת לרצחנות הכרונית של האויב העזתי. כמעט חצי יובל שנים הוא הרעיש אותה על לא עוול בכפה. דור שלם צמח בה על ברכי אזעקות והתרעות צבע אדום. התושבים ופרנסיהם לא הצליחו לשכנע את מנהיגי ישראל לצאת בעוד מועד למלחמת חורמה בחמאס. בלית ברירה הם הסתפקו בחלופות המלחמה שהוצעו להם: מיגון, הקלות מס, הדחקה.
ביציאה מבניין העירייה, שהפך למוקד שוקק של סיוע הומניטרי לתושבי הפזורה השדרותית, אני נזכר בראש העירייה המנוח אלי מויאל, היחיד מראשי ההתיישבות בעוטף עזה שהתנגד בתוקף להתנתקות והציע מלחמה במקום נסיגה. בדצמבר 2008, בדיוק לפני חמש־עשרה שנה, הוא התפטר במחאה על אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בחמאס. אולמרט וברק שידלו אותו לחזור בו ויצאו למבצע עופרת יצוקה, שכזכור נקטע באמצעו, בלי להגשים אף לא אחת מהמטרות המוצהרות של המבצע: יצירת רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן, מניעת יכולת חמאס להתחמש, והחזרת החייל החטוף גלעד שליט.
ערב מותו החטוף ב־2020, שנים רבות לאחר פרישתו מהעירייה, הציע מויאל לקיים משאל־עם על פעולה צבאית מקפת בעזה. "חבר'ה", הוא קרא למנהיגים בריאיון למעריב, "תיישירו מבט מול העם ותגידו לו את האמת. תגידו שאנחנו הולכים לצאת למבצע ויהיו ככה וככה אבדות. אתם מכירים מבצע שלא יהיו בו אבדות? רק אם אתה תוקף במטוס אין לך אבדות. יופי, אבל זה לא עוזר".
באיחור מה, בלי משאל־עם אך בלי ספק ברצון העם, הצעת מויאל התקבלה סוף סוף. אנחנו עכשיו בעופרת יצוקה 2023. האבדות כבדות, הקצב איטי מאוד, אבל אין דרך אחרת למגר את חמאס. התמרון הקרקעי עולה יפה במקום שבו כנפי המטוס קצרו מלהושיע. שדרות קרובה מספיק לרצועה כדי שיהיה אפשר לשמוע בה גם את אש המקלעים, לא רק את הדי ההפצצות מהאוויר ואת תותחי הטנקים. ביום בהיר אפשר לראות את עזה מהמצפה שבקצה שכונת האחוזה, אבל המצפה סגור כעת מטעמי ביטחון. איש אינו פוקד את אנדרטת הגיבורים שהוקמה בצידו לזכר ארבעה מחללי צוק איתן. אחרי המלחמה יהיה צורך להקים עוד אנדרטה, עם הרבה יותר שמות, מן הסתם במגרש המשטרה המיותם.
חוליית פועלים קטנה עסקה בתחילת השבוע ביציקת מבנה בטון זעיר בלב המגרש, תשתית לחנוכיית ענק ציבורית שנועדה להיחנך אמש. אירועי שמיני עצרת נוגעים בשמונת ימי נס פך השמן, והמערכה עלולה להימשך בעצימות גבוהה עד ט"ו בשבט. שדרות, שחלק ניכר מרחובותיה קרויים על שם רבנים מפורסמים ועושי נפלאות, לא יכולה להמתין עד אז לנס. יהודה המכבי שלה הוא צה"ל, אבל את פך השמן היא תצטרך לייצר בכוחות עצמה, אולי פשוט להתחיל לחזור הביתה, בלי להמתין להחלטת ממשלה, כבר במהלך חנוכה. אלפי חנוכיות בחלונות מול בית־חנון ההרוסה יהיו תמונת ניצחון נאה בהחלט.
