אחרי יותר מחודשיים בהם כל ישראלי ממוצע דופק את הראש בקיר בערך פעמיים ביום וזועק לשמיים – "איך לעזאזל זה קרה לנו", סוף סוף נמצאה התשובה. היא התחבאה טוב התשובה הזו, או שבעצם לא חיפשנו אותה מספיק. אז מה מסתבר? שאי שם בחוצות עוטף עזה, כמה ימים לפני הטבח, שכנו להם בין מאה למאה עשרים חיילי קומנדו שהוסטו (או שמא הוסתו) מהמקום בו חיים בני אדם שצריך להגן עליהם, למקום בו גרים מתנחלים.
הכתב הצבאי רועי שרון פרסם כי למרות הכחשות ותדרוכים הפוכים של דובר צה"ל, שהתנהל בצורה מחפירה בנושא, אכן הוסטו כוחות. נשבע לכם שאם הייתם מטים אוזן לכיוון הטוויטר ברגע בו פורסם הציוץ, הייתם שומעים אנחת רווחה שלא נשמעה פה מאז חזרת הילדים החטופים. סוף סוף יש תשובה. אמנם שחוקה קצת, משומשת, עייפה, אבל כזאת שאנשים מסוג מסוים חיכו לה. לא משנה העובדה שאת רוב החיילים שכן היו בעוטף בשביעי באוקטובר פחות טרחו להעיר, לא משנה שהסוכה של צבי סוכות שבגינה, לטענת אלופים לשעבר ונודניקים בהווה, הוזזו הכוחות – הוקמה לאחר שחיילי הקומנדו כבר טבלו בנופי השומרון. לא משנה העובדה שהמרחק בחזרה לעוטף הוא שעה וקצת בנסיעה מהירה, ואם בשתיים בלילה האלופים למיניהם שדיברו ביניהם היו מחליטים, 120 חיילים היו יכולים להספיק לחזור ואפילו להתארגן קצת לפני המתקפה.
ד"ר זמרי, כמו שאתם ודאי יודעים, מתעסקת בקריירה שלה בניסיון למצוא תרופה בין היתר למחלת האלצהיימר. שזה חשוב, אבל אשמח אם היא תנתב את הבנתה בזיכרון האנושי כדי לחקור איך אנשים פה זוכרים שמי ששרף את חווארה היו כמה מתיישבים שהדליקו מכוניות משומשות ולא רוצח שפל שרצח את הלל ויגל יניב. ואיך מה שזוכרים מאותו יום חמישי של השישי באוקטובר זה את הסוכה של צבי סוכות, ולא את העובדה שבצהרי אותו יום ערבי נאצי ניסה לתקוע כדור בראש של אישה, גבר ותינוקת. קדימה ד"ר, האלצהיימר יחכה.
תיקון: הציוץ הקודם לא נכון. העובדות שהתבררו לי אתמול: שתי פלגות מחטיבת הקומנדו שתגברו בתקופת החגים את אוגדת עזה (במסגרת עתודה מטכ״לית, לא במסגרת כוחות הבט״ש), הוקפצו מהעוטף לגזרת חווארה יומיים לפני הטבח. למעלה ממאה לוחמים אכן הוסטו בפועל מגזרת אוגדת עזה לחטמ״ר שומרון. >
— רועי שרון Roy Sharon (@roysharon11) December 4, 2023
בכל אופן, אם לסכם את העניין, אני דורש תשובות מצה"ל. שמישהו שם יסביר לי, איך ברביעי באוקטובר היה מישהו שחשב שנכון לשים מעל מאה חיילי קומנדו בגבול עם גדר מטורפת שלא ניתן לעבור וחמאס מורתע ומפוחד שלא רוצה מלחמה, במקום באזור בו יש מאות התרעות לפיגועי ירי ובכל יום כמעט יורים ורוצחים יהודים. ניפגש בשש.
מכאיב באיילון
הותר לפרסום. אין ישראלי שלא מתעב את צמד המילים האלה בחודשיים האחרונים. שתי מילים שאחריהן מגיעה דרגה, שם, יישוב, יחידה, וזכרונו לברכה. בכל פעם שאני קורא אותן אני מדמיין את כל האירועים שקרו לפני, ולא ניתן היה להתיר לפרסום. הדפיקות בדלת, הצרחה החדה, הבכי, הטלפון לאחות שבאוסטרליה, הדוד מאמריקה שישן כי שתיים בלילה אצלם עכשיו וחייבים להודיע לו. אני מתיר לפרסום שאני כבר לא ישן עם הטלפון לידי, כמו בימים רגילים. אני מניח אותו באמבטיה כדי שייקח לי לפחות שתי דקות בין הרגע שאני מתעורר ועד שאני קורא שמות שהותרו לפרסום. שתי דקות שבמהלכן אני מתפלל שבבקשה כשאגיע לאמבטיה, אגלה שהלילה לא התירו כלום לפרסום.
יש לי חבר וואטספ שמארגן את כל השמות בקובץ אקסל. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והוא ענה שהוא לא יודע. הוא פשוט עושה. אני נכנס לקובץ המתעדכן שלו מדי פעם סתם כדי לקרוא את השמות, ובכל פעם בה אני נתקל ביישוב שאני לא מכיר אני קופץ לגוגל לחפש איפה זה רקפת, ומה זה לעזאזל חוות פיליפ. גאוגרפיית שכול. אומרים שאלוקים לוקח את הטובים, ואני מתחיל לחשוד שיש יותר מדי טובים. מצד שני, יש מקומות שיש בהם פחות. נסעתי השבוע על איילון בדרך לעבודה, ברדיו דיווחו על שלושה נופלים שהותרו לפרסום, ובדיוק כשהקריינית אמרה את השמות והיישובים, פדואל, מגדל־עוז וקריית־גת, התקיף אותי שלט צהוב ענק עליו נכתב "קואליציית המשתמטים שבוזזת במלחמה". מלבד העילגות, שאלתי את עצמי מיהו אותו פרסומאי, שישב מול מחשב ואמר לעצמו "אולי ננסה פונט יותר מודרני ונבהיר קצת את הצהוב כדי שיבלוט יותר בנוף". בצד, בקטן, נכתב "חופשי בארצנו", התנועה שפילחה שתי מילים מההמנון ומשתמשת בהן כדי להכפיש ציבורים שלמים שמתים עכשיו חופשי עבור ארצנו.
מאז אני משתדל להימנע מאיילון. מכאיב לי בעיניים. אחכה שיעלה שם איזה שלט מאחד או סתם פרסומת לקפה טורקי, ביום למחרת שוב הותרו לפרסום שמות, ואני חשבתי לעצמי שמעולם לא היה מרחק גדול יותר בין שני דברים שהותרו לפרסום.
כולם מדברים על איזה שיח אחר שצריך להיות פה אחרי המלחמה, ואני מסכים. אבל הדרך לעשות את זה היא לא להתעלם מהדברים, אלא להציף אותם עכשיו. מי שמפרסם שלטים כאלה בזמן מלחמה כשנופלים מכל רחבי הארץ ומכל קצוות הקשת הפוליטית מותרים לפרסום, לא רוצה פה שום שיח אחר. אלופים לשעבר שמתעסקים לנוכח מחדל קטסטרופלי שכזה במאה חיילים שעברו מעוטף עזה ליו"ש, ואז מיתממים "לא אמרנו שזה בגלל המתנחלים", לא רוצים שום שיח אחר. הם רוצים להמשיך את השיח הישן, רק לשלול מהצד השני את הזכות להגיב.
רוצים שתהיה פה פוליטיקה אחרת? וולקאם, אני בעד. אבל אם זו רק דרך של ארגוני מחאה ואלופים לשעבר כמו דן הראל או נועם תיבון להשליך רפש על מנת לקדם את משנתם הפוליטית, מצטער, זה לא יקרה.
ואז כשסיימתי לכתוב את הטור הזה גיליתי שבמהלכו האקסל הספיק להתעדכן.
ברדיו דיווחו על שלושה נופלים, ובדיוק כשהקריינית אמרה את השמות והיישובים, פדואל, מגדל־עוז וקריית־גת, התקיף אותי שלט צהוב ענק עליו נכתב "קואליציית המשתמטים שבוזזת במלחמה"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
