ארצות הברית, כך יודע כאן כמעט כל ילד, דורשת במפגיע מישראל לחשוף את תוכניותיה ליום שאחרי המלחמה. כמעט כל ילד גם אמור לדעת באיזו תוכנית בדיוק מעוניינים האמריקנים: מסירת רצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, מחודשת כאילו, ללא נוכחות ישראלית כלשהי בין מחסום ארז לציר פילדלפי.
עכשיו תארו לכם שהממשלה נעתרת לדרישה הזאת ומצהירה שזוהי אכן תוכניתה ליום שאחרי: למסור את עזה לרש"פ. כמה חיילים ימשיכו להילחם שם באותה דבקות פלאית למחרת פרסום הצהרה כזאת? כנראה הרבה פחות מאלה שנלחמים עכשיו. זו הסיבה שבמלחמת לבנון השנייה אהוד אולמרט מיהר לחזור בו מהצהרתו האווילית ש"הניצחון בלבנון ייתן תנופה להתכנסות". באיחור קל הוא הבין שהמערך הלוחם ימאן להיות בשר התותחים של תוכניות הנסיגה שלו. אומנם צה"ל הוא צבא העם, אבל חלק גדול מאוד ממנו – איך לומר את זה במגבלות הצנזורה – אינו נמנה עם חסידי פתרון שתי המדינות. הוא לא ימסור את נפשו רק כדי למסור את עזה לידי ממשלת עזה. בעיניו, משימתו העיקרית היא חיסול חמאס ויצירת נסיבות שלא יאפשרו עוד את תחייתו או אפילו את חשש תחייתו, ודאי לא אוסלו ג'.
צה"ל הוא צבא העם, ולכן הממשלה גם מנועה מלזרום פומבית עם המשאלה הימנית לתחיית גוש קטיף. לוחמים מצביעי שמאל או מרכז ירגישו שלמים יותר עם פקודות מבצע שלא יזכירו להם את המצע של דניאלה וייס. גם בעיניהם המשימה העיקרית היא חיסול חמאס לצמיתות. אחר כך נראה ונתווכח.
מאחורי הקלעים, זוהי בדיוק התשובה המוסמכת לתהייה הנודניקית מדוע הממשלה אינה חושפת כבר את תוכניות היום שאחרי. אילוצי לכידות. כשרוב משא המלחמה נופל על כתפי המילואימניקים, מותר להטיל עליהם רק משימה שבקונצנזוס כמו מיטוט חמאס, לצד התחייבות שבכל מקרה צה"ל ידאג לביטחון בעזה אחרי המלחמה. לא כוח רב־לאומי, לא הרש"פ, בטח לא מצרים. עד כמה שאפשר למשש מרחוק את הדופק האידיאולוגי של המערך הלוחם, רובו ככולו יהנהן בהסכמה אם הממשלה גם תכריז לאלתר שהיא נערכת לעודד את הקהילה הבינלאומית לקלוט את פליטי עזה. שאר התוכניות יצטרכו להמתין ליום שאחרי, אפילו לא שעה אחת קודם.
הטור המלא יתפרסם מחר (ו') ב"יומן" של מקור ראשון
