מתוך שיטפון הלהג התקשורתי הקבוע בלטו השבוע שני ראיונות שיש בהם כדי ללמד הן על תפיסת עולמו של צה"ל ב"לחימה" מול חמאס, והן על המחיר שמשלמים וישלמו עליה האזרחים.
בריאיון ברדיו הודה תא"ל במיל' אלי בן־מאיר, עד לאחרונה ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שירי הרקטות על היישובים הוא "מצב לא טוב". מנגד הוא התגאה בשני הישגים חשובים שהושגו בעימות האחרון. הראשון נוגע למצרים, שלדבריו "חזרו לתמונה ובגדול… הם אבן הראשה של המו"מ עם חמאס". השני הוא "שאנחנו מדברים עם חמאס, גם אם זה לא ישיר… זה מאפשר להגיע להבנות". עם זה וכדי לא לטעת תקווה מיותרת בקרב המאזינים, סייג בן־מאיר את דבריו על ההבנות ואמר: "טובות או לא טובות, תלוי בתוצאות המו"מ. כרגע אני לא יכול להגיד בביטחון שלא נקום היום בערב להסלמה נוספת".
בנוגע לעתיד העימות הסביר המרואיין שלממשלת ישראל יש שתי אפשרויות: לוותר על דרישת החזרת הגופות והשבויים ובתמורה לקבל שקט לזמן ארוך, או להתעקש על החזרתם ולהיתקע בלא מוצא.
מסקנתו הסופית של בן־מאיר, ש"הפתרון הוא שאין פתרון", מסבירה היטב את פעולות צה"ל מול חמאס. תמיכה נוספת להלך הרוח המנותק והאדיש למציאות מצד הצבא נמצאת בהמשך דבריו. "כל מה שאנחנו מנסים זה להרוויח זמן", אמר בן־מאיר. "בפרדיגמות הנוכחיות… הפסקת אש קצרה או ארוכה, זה לא יפתור את בעיית עזה, וגם לא עוד קצת (סיוע) הומניטרי או פחות… אני לא רואה אצל אחד מהצדדים שינוי פרדיגמה כזה שיוביל אותנו לשנים של שקט" .
בן־מאיר לא הציע דבר חוץ מקיבעון, אבל טלי שמחי, שביתה ונכדותיה מתגוררות איתה בקיבוץ ניר־עם, אמרה לעומתו דברים כדורבנות: "אני צריכה לבקש סליחה מבנותיי, שהבאתי אותן לאזור שאין לו עתיד ביטחוני או מדיני. אזור שהוקם בדם, יזע ודמעות של המייסדים, טרם קום המדינה. אני סבתא לשלושה נכדים שמתגוררים פה. ביום חמישי שעבר הייתה אזעקה וביתי נשכבה על שלושת נכדיי בכניסה לקיבוץ. זו לא הפעם הראשונה. אלא שהיום החוסן שלנו נסדק. אתה לא יכול לומר לבן אדם כל הזמן חוסן. החוסן נסדק כי יש שחיקה אישית ואין אופק מדיני וביטחוני. להורים אין כלים לטעת ביטחון בעתיד בקרב ילדיהם. אין להם כלים לכך. אנחנו לא מסוגלים להגדיר לעצמנו ולילדים שלנו את גבולות הריבונות שלנו. מגדלים פה דור שלא יודע את נפשו. ילדים פוחדים וחרדים, שמגיעים לצבא טראומטיים, לא מסוגלים להתגייס לצבא, לא מסוגלים למלא את חובתם, מפני שאף אחד לא מבטיח להם איזה אופק…
"למה לחיות ליד הר געש שעלול להתפרץ כל רגע? אני אוהבת את האזור שלי. למה אני חייבת לברוח מפה? אני אדם אופטימי. זה כוח החיות שלי. לא מספקת אותי הפסקת האש הזאת, היא שקרית מאוד. אני לא סומכת ידיי על כנופיית הפשע שנקראת חמאס, שמפעילה מניפולציות ואנחנו השבויים שלה. אני מוכנה לשאת על גבי, בלב לא שקט, עוד מבצע. שיבקר פה ראש הממשלה, שייתן תשומת לב, שיגיד אני מבין את כאבכם".
המסקנה משני הראיונות אחת. הצבא התנתק מהציבור שהוא אמור לשרת, והסתגר בחשיבה קבוצתית משתקת ומסוכנת. בעבר הוא הצליח במשימותיו כי חיפש כל דרך לרסק את הפרדיגמות שהאויב ניסה לכפות עליו. מאז הוא הפך לגוף מדושן ועצל שאינו יודע לעשות משהו יותר מלהסביר במילים גדולות ומתחכמות את אותן פרדיגמות.
לאזרחי ישראל בכלל ולתושבי הדרום בפרט אין צורך בעוד פרשנים לובשי מדים. יש להם צורך בצבא שישכנע אותם שכדאי להם לא להסתלק מאדמת אבותיהם.
