מרסל הוא במאי וצלם סרטים דוקומנטריים, שהגיע מברצלונה כדי לצלם אותי ואולי לעשות כתבת דוקו על החיים ביהודה ושומרון מנקודת מבטי. לפני הגעתו החגיגית השבוע, ניסינו במפגש חד פעמי למצוא זמנים אידיאליים שיתרמו לו לצילומים ויוכלו להתאים גם לי. ימים בהם תלווה אותי המצלמה שלו במשך מספר ימים.
בהתחלה הוא רצה לצלם חיי קהילה, אבל הסברתי לו שאת רוב חיי הקהילה אנחנו חווים בשבת בה לא ניתן לצלם מפני כבודה. הוא ניסה להתעקש, ביקש שאשאל את רבותיי ולבסוף קיבל שלא תתאפשר הכנסת מצלמה בשבת לבית שבח. ואז, מתוך הבנה שאכן מדובר בזמן מאוד משפחתי, קהילתי וחגיגי, הצעתי את חנוכה.
אני לא מדברת על זה הרבה, אך מניחה שכבר סיפרתי מפעם לפעם שאת חיי הילדות הצעירים שלי עברתי בגולה. בפריז. ילדה יהודייה שחיה חיים יהודיים בעיר האורות הצרפתית.
אחד הזיכרונות החרוטים ביותר אצלי מאז, נוגע לחנוכה. מאז ומעולם הרגשתי שזה חג צבעוני ומאיר מאוד, כל החנויות מלאות במתנות, הרחובות מלאים אנשים וילדים צוהלים, וכמובן ישנן החנוכיות, הסופגניות, והאווירה המשפחתית והקהילתית.
אימא שלי נהגה בכל חנוכה לרדת אל לובי הבניין בפריז, ולצייר בצבעי גואש על אחד החלונות חנוכייה. בכל יום, היא הייתה מוסיפה לה נר
אימא שלי נהגה בכל חנוכה לרדת אל לובי הבניין בפריז, ולצייר בצבעי גואש על אחד החלונות חנוכייה. בכל יום, היא הייתה מוסיפה לה נר. כיום, כישראלית שמתבוננת על חיי הגולה מזווית מנותקת, המעשה הזה של אמי וגם תחושת החגיגיות הקולקטיבית שחשתי, מרגישה לי לא לגמרי מחוברת למציאות. האמנם חנוכה הוא חג של כולם? האמנם, במקביל אליי, גם שכניי ושאר דרי הבניין שלי או תושבי פריז בכלל גם הם דיברו וחוו את הימים ההם כמוני?
כשתיאמתי עם מרסל את ההגעה בחנוכה פתאום התחוור לי משאלותיו, כמה מעט הוא יודע על החג. הוא תהה למשל האם להזמין כרטיס חזור ליום למחרת, והופתע מאוד מהתשובה שלי שהחג נחגג במשך שמונה ימים, ובכל יום שלו יש התרחשות חגיגית ומשפחתית אחרת.
אין לי מושג
יתרה מכך, תוך כדי השיחה הצעתי גם את האזכרה המתקרבת של רזיאל כתאריך פוטנציאלי לצילום משמעותי, תוך שאני זורקת באגביות סתמית את התאריך הלועזי של האזכרה. השלישי לראשון. ממבטו הבנתי שאני מפספסת משהו. אכן, השלישי לראשון יוצא בשבוע של חג אחר, חג אותו אני לא חוגגת אבל הוא דווקא כן. חג שבשבילי הוא תאריך בלבד, אבל בשבילו הוא זמן משפחתי שאם הוא בוחר להיעדר בו כדי לצלם אותנו באזכרה – המחיר שישלם יהיה כבד.
כל ההתעסקות הזו במרסל ובצילומים שלו הרחיבו אצלי עוד קצת את ההבנה ההולכת ומתחדדת, הבנה שהיא מבחינתי חשבון הנפש העיקרי שלי מאירועי המלחמה העקובה מדם הזו, וזה עד כמה עולמי מרוכז אך ורק בי.
תפיסת הגלובליות שלי, שאט אט תופסת אצלי מקום גדול יותר בתודעה, הולידה אצלי בירור ושאלות על האופן בו התחנכתי, על הידע שרכשתי בחיי, אפילו בדוגמה פשוטה, של לימוד ההיסטוריה של תקופת מלחמת העולם השנייה. למדתי באופן אינטנסיבי מאוד על השואה, על יהודי מזרח אירופה, על האנטישמיות, הן בתיכון והן מאוחר יותר בלימודים האקדמיים. אך לבושתי רק בשנים האחרונות הבנתי שבעצם אין לי כמעט מושג מה קרה לשאר העולם באותה המלחמה. כמה לא־יהודים רצחו והרגו הנאצים בשנים הללו.
ההלם העיקרי שאני אישית חווה מתמונות האנטישמיות הגואה בעולם, הוא דווקא לא מהנאצים הקיצונים הקוראים לרצח עם ביהודים. אלא מאלו המתונים יותר, המתבוננים מהצד, המנסים בתוך המכלול לגבש דעה כלשהי ולהתבטא בנוגע לטבח ולמתרחש כעת בארץ ובעולם.
באינסטינקט ראשוני, אני רוצה לומר עליהם שהם חבורת חסרי חוליות תמימים שלא מסוגלים לזהות ולהפריד בין טוב לרע. כי באמת, איך אפשר להבין אחרת את מה שעברנו וחווינו בשמחת תורה, ואיך אפשר שלא לראות את המשך הרדיפה התמידית שעם ישראל וכעת ספציפית מדינת ישראל עברה ועוברת מאז ומתמיד?
אבל קול קטן בתוכי מזכיר לי את מרסל, את התחושה הזו שהייתה לי כשניסיתי להסביר לו על חנוכה. את הבלבול שהרגשתי כשהוא ניסה מנגד להסביר לי על חג התחלת השנה שלו. על כמה שעולמי הצר והמאוד מרוכז בי ובערכים המשרתים אותי, את חיי וחיי הדומים לי, הוא מה שמוליד את התגובה האוטומטית הזו – אבל בהכרח לא מוליד את אותה התגובה אצל מי שלא רואה את העולם מהזווית שלי.
החנוכייה שהנחתי בפתח הבית – זו שתפקידה לפרסם את הנס, זו שתפקידה בכל יום לפנות עוד פיסת חושך ולהשרות במקומו אור נקי וטוב, יש לה עבורי תפקיד נוסף השנה. לוודא שגם אצלי נדלקות פינות חשוכות, חסרות, כאלה שיאירו לי את תפיסת עולמם של אחרים. כאלה שיעזרו לי להבין איך אחרים תופסים אותי, ואיך אני יכולה באמצעות ההבנות האלה לראות ולהראות אותי, ואותנו עם ישראל, כפי שאנחנו באמת. אור איתן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
