החגיגות שהיו כאן השבוע בעקבות ציוני הבנות החרדיות במבחני פיז"ה, מוצדקות לחלוטין. ההובלה של הבנות החרדיות בשניים משלושת המדדים הבינלאומיים – הן במיומנויות קריאה הן במתמטיקה – משקפת את הדגש שמערכת החינוך החרדית לבנות שמה על הצטיינות, שבזכותה היא מוציאה בוגרות שמשתלבות בשוק העבודה בשיעור דומה ליהודיות לא־חרדיות. אבל מי שמצויד ביכולות קריאה ומתמטיקה ויקרא את הדו"ח יגלה שזה כמו במגדל המפורסם של פיזה – אתה קרוב קצת יותר לפסגה רק משום שהמגדל עקום.
האמת היא שהישגי הבנות החרדיות ירדו ב־5 נקודות בקריאה וב־11 נקודות במתמטיקה, לעומת המבחן הקודם שנערך ב־2018. העניין הוא שהבנות מכל שאר הזרמים הידרדרו הרבה יותר. הישגי הבנות בזרם הממלכתי־דתי ירדו ב־24 נקודות בשני המקצועות, וגם תלמידות הזרם הממלכתי נסוגו ב־12־20 נקודות. במדעים, הבנות מהזרם הממלכתי עוקפות בפער את החרדיות, שעדיין משיגות את תלמידות הממ"ד. או כמו שניסחו את זה במשרד החינוך: "הישגי הבנות החרדיות לא השתפרו, אך הן עדיין מצליחות להוביל בקריאה ובמתמטיקה". אם מכניסים את הבנים למשוואה, החרדיות מאבדות את הבכורה.
מה שהחרדיות לישראל, כך ישראל לאומות העולם. בהשוואה בינלאומית, תלמידינו טיפסו במבחן פיז"ה כמה מקומות בטבלה בכל שלושת המקצועות, אבל חלק ממנסחי הכותרות שכחו לציין שזה לא קרה בזכות שיפור ניכר של הישגי משרד החינוך, אלא בעיקר הודות לכך שהם נשארו יציבים יחסית בזמן שמדינות רבות בעולם הציגו קריסה. אצלנו עברו כנראה את תקופת הקורונה פחות גרוע מהשאר. אבל תלמידי ישראל כבר עשור לא משתפרים, ועדיין נמצאים בכל הפרמטרים מתחת לממוצע המדינות המפותחות.
כשעוברים מהסתכלות מגדרית להסתכלות מגזרית, מקבלים תמונה של פער אדיר בין יהודים לערבים. דוברי הערבית שיפרו את הישגיהם ביחס למבחן הקודם, אבל הם עדיין מושכים את הציון כלפי מטה. אם זה היה תלוי בדוברי העברית בלבד, ישראל הייתה שווה לממוצע ה־OECD ואף גבוהה ממנו מעט. שיעור עצום של כשני שלישים מהתלמידים הערבים מוגדרים "מתקשים" לפי הפרמטרים של פיז"ה; רק אחוז אחד מהם מוגדר "מצטיינים".
על הרקע הזה, ישראל "מתהדרת" במקום הראשון בעולם באי־שוויון בהישגי מערכת החינוך. גם בתוך הציבור היהודי בלבד יש פער משמעותי מאוד בין הישגי תלמידים מרקע גבוה לתלמידים מרקע נמוך. בנוסף, הזרם הממלכתי־דתי מפגר בעקביות בכ־20 נקודות אחרי הזרם הממלכתי. השנה הבנים צימקו מעט את הפער, בעיקר במתמטיקה, ואילו אצל הבנות מהחמ"ד נרשמה התרסקות של כ־25 נקודות בכל שלושת המבחנים. ברשות הארצית למדידה והערכה בחינוך תהו: "מה קרה לבנות דוברות העברית, במיוחד בחמ"ד? לא ברור אם הלמידה מרחוק בקורונה הייתה פחות אפקטיבית עבורן".
ומה עם הבנים החרדים? הם פשוט לא מופיעים בדירוג, משום שמרבית הישיבות ובתי הספר שלהם מסרבים בעקביות כבר שנים להימדד במבחן פיז"ה הבינלאומי (כיתות ט') או במבחני המיצ"ב של משרד החינוך (כיתות ד'). מנסחי המחקר מטעם משרד החינוך מזכירים בהערת שוליים קטנטנה שלהבדיל מהבנים, "ההיענות של מוסדות החינוך של הבנות החרדיות להשתתף במחקר הייתה בגיבוי המנהיגים הרוחניים־פדגוגיים של הקהילה, בין היתר משום שהבנות החרדיות לומדות בשגרה מקצועות המכונים 'מקצועות חול' כגון מתמטיקה ומדעים".
פוליטיקאים שניסו השבוע לרתום את הישגי החרדיות במבחן פיז"ה כדי להדוף את הביקורת על החלת "אופק חדש" למורים ברשתות החרדיות, עשו סלט בין הבנים לבנות. ברשת החינוך העצמאי של יהדות התורה יש מסורת של אי־השתתפות במבחני הערכה, במעיין החינוך התורני של ש"ס יש מעט יותר שיתוף פעולה, אבל כשעוברים לגיל תיכון – גם הוא נעלם. לא ליבה, לא פיקוח, ולא סטנדרטים מינימליים של הכשרה בהוראה, שמורי "אופק חדש" משאר המגזרים נדרשים לעמוד בהם.
הפער הזה בין הבנים לבנות מונצח גם אחר כך בשוק העבודה, ולכל אורך החזית: בעשור האחרון חרדיות צמצמו לאפס את הפער מיהודיות לא־חרדיות בהשתלבות בהשכלה גבוהה ובתעסוקה. אצל גברים חרדים, לעומת זאת, מדובר על 55% השתתפות בשוק העבודה במקרה הטוב, שיעור האקדמאים צנח מ־18% בדור הסבים ל־7% בדור ההורים הנוכחי, וסקר המיומנויות בעבודה של ה־OECD מצא הידרדרות דורית של גברים חרדים ביכולת המתמטית, בפתרון בעיות במחשב ובאוריינות קריאה. גברים ממאדים ונשים מפיזה.
בבקו"ם אין כל חדש
תקוות דומות הופרחו גם ביחס לסוגיית הגיוס במגזר החרדי. המחזות של כמה מאות צעירים חרדים, בהם עיתונאים מוכרים ואפילו בנו של אריה דרעי, עולים על מדים אחרי פרוץ המלחמה, עוררו התרגשות מוצדקת. אפילו כצעד סמלי יש למהלך הזה חשיבות רבה בנרמול הגיוס לצה"ל ותחושת האחריות הלאומית בקרב צעירים חרדים. אך כשבוחנים את הנתונים מקרוב, אחרי ההפרחה מגיעה ההפרכה.
שמואל רוזנר מהמכון למדיניות העם היהודי החליט לבדוק אם מדובר בשינוי עומק, שמבשר את התקרבותה של החברה החרדית לחובת הגיוס, או שמדובר ברעש רקע שלא מעיד על תזוזות אמיתיות. הוא ערך סקר באמצעות חברת הסקרים "אסקריא", שמתמחה בחברה החרדית, כדי למפות את העמדות העדכניות בתוכה ביחס לסוגיית הגיוס. הכותרת, במילים שלו: "אין שינוי, אין תזוזה. החברה החרדית לא רוצה לעשות היום את מה שלא רצתה אתמול".
והנה המספרים: על השאלה "האם בעקבות המלחמה דעתך בנושא השתנתה?", 70% מהחרדים ענו בשלילה: "התנגדתי ועדיין מתנגד לגיוס חובה של תלמידי ישיבה". עוד 11% הסבירו שדעתם אכן השתנתה: "עכשיו אני יותר משוכנע שצריך לתת פטור לבחורי ישיבה". תשעה אחוזים מהחרדים השיבו נגד הפטור, מתוכם רק 2% אמרו שדעתם השתנתה בעקבות המלחמה. רוב החרדים (55%) מעריכים ש"המלחמה לא תשנה את החברה החרדית באופן משמעותי". שליש מהם חושבים שהמלחמה תוביל לשינוי מסוים בכיוון של השתלבות בחברה הישראלית, ורק 6% סבורים שיהיה שינוי משמעותי.
שאלה נוספת הייתה: "בזמן המלחמה אנחנו רואים לא מעט חרדים שבוחרים ללבוש מדים ולהתגייס כדי לסייע למאמץ המלחמתי. מה מהאפשרויות הבאות הכי קרוב לעמדתך בנושא זה?" 46% בחרו ב"טוב שזה קורה", אבל רובם המוחלט העריכו שזו תישאר תופעה מצומצמת יחסית בחברה החרדית. עוד 30% אמרו שלא טוב שזה קורה. בקיצור, שמונה מכל עשרה חרדים מצהירים גם עכשיו שהם מתנגדים לכל שינוי בחוזה שבין צה"ל והחברה החרדית. בבקו"ם אין כל חדש.
כל זה לא אומר שהתמונות של יענקי דרעי וחבריו המתגייסים ל"שלב ב'" חסרות חשיבות. מדובר במגמה ברוכה, שאפילו אם תשפיע על כמה מאות בשולי המחנה – יש לה חשיבות סמלית ומעשית. עצם הצורך המתעורר אצל מי שלא התגייסו לשאת בנטל עם שאר הציבור הוא מגמה שיש לעודד, ולא להשליך דווקא עליהם קיתונות של בוז וציוצי "איך הם עוקצים את המערכת עם טירונות של שבועיים". מדובר בפרויקט חשוב שמאפשר תרומה משמעותית במילואים, אבל כדאי להיות מודעים להיקף ההשפעה האמיתי של התופעה.
אפשר לטעון, כמובן, שסקר מהסוג הזה לא יכול ללכוד שינויים חברתיים עדינים שמתרחשים מאחורי הקלעים. אבל היינו בסיפור הזה יותר מדי פעמים. כבר שנים שכל מיני מומחים לציבור החרדי מספרים לנו על שינוי היסטורי שרוחש מאחורי הקלעים אצל הצעירים, והנה אוטוטו הוא מגיע ומשנה את החברה הישראלית לנצח. בזמן שאנחנו ממתינים, הנתונים הגלויים מתעקשים להיות חד־משמעיים בכיוון ההפוך. יתכן שהשינויים הטקטוניים אצל החרדים עדינים כל כך, שהחרדים עצמם עוד לא שמעו עליהם.
