אחד מסימני התקופה הוא מטבעות הלשון אליהן הורגלנו עד שבמידה מסוימת הפכו לקלישאות. בולטים במיוחד הביטויים "ביחד ננצח" ו"שש אחרי המלחמה", שנאמרים בשיח התקשורתי והציבורי לא פעם בנשימה אחת כשני מרכיבים שכרוכים זה בזה, לאמור: קודם ננצח את האויב בזכות האחדות וההתגייסות הלאומית ורק אחר כך נוכל להתפנות לחילוקי הדעות והמריבות.
ועדת החקירה שעוד תקום צפויה לקיים בירור נוקב ומעמיק לגורמים השונים שקדמו לבוקר שמחת תורה ולמחדל הנורא. במסגרת התחקיר יידרשו מקבלי ההחלטות, במערכת הביטחון ובדרג המדיני, להשיב לשאלות קשות ולשאת באחריות על הכשלים המודיעיניים והמבצעיים, כשמרכיבי "הקונספציה", עוד ביטוי שנשמע לעייפה, יטחנו עד דק. עוד בטרם יכתבו המסקנות, אפשר רק לשער את המהומה החברתית שתיווצר כאן בין מחנות. לצד הדלפות של קטעים מהפרוטוקול והתצלומים שיוקרנו שוב ושוב של עורכי דין אוחזים בקלסרים נכנסים ויוצאים מאולם הדיונים, אנו צפויים להתגוששות רבתי שתחזיר אותנו חודשיים אחורה, הרחק ל-6 באוקטובר.
את אותותיו של השסע ניתן לחוש כבר כעת. בעוד שפתיחת המלחמה התאפיינה בתחושת לכידות מרשימה ויוצאת דופן והירתמות שחוצה מגזרים בהצלת חיים, בתרומות, בחלוקת מארזים, בתפילות ובאין ספור יוזמות התנדבותיות שמרחיבות את הלב, הרי שבקיר האחדות שנוצר כאן מתחילים לצוץ סדקים מסוכנים. בשבועות האחרונים הארץ נשטפת בגל עכור של קמפיינים מבחילים שנועדו לתקוע טריז בין חלקים שונים בחברה. וכמו בכל קמפיין, התחכום והיצירתיות הם שוליים לעומת מטרת העל – השגת יעילות. הווי אומר, כל האמצעים כשרים, כולל המיושן שבהם: אם נחזור על השקר שוב ושוב בסוף הוא ייחשב כאמת.
גם לאחר שדובר צה"ל הבהיר כי הטענה לפיה בחג הסוכות הוסטו שני גדודים מאוגדת עזה לגזרת חווארה בשומרון היא מנופחת במקרה הטוב ושגויה במקרה הרע, הדבר לא מנע מהפרשנים באולפנים והגנרלים בדימוס להדהד אותה ללא הפסקה. כך גם קמפיין "אלימות המתנחלים", שנולד במוחם הקודח של פוליטיקאים באופוזיציה והצמיח כנפיים עד לוושינגטון וחוזר כמעט בכל הצהרה של בכירי הממשל האמריקאי. גם הבדיה על המיליציות המופרעות של בן גביר שמחלק נשק ללא הכרה שבה לחיינו, על גבו של המקרה הטראגי של יובל קסטלמן ז"ל, אזרח חמוש שחיסל מחבלים בזירת הפיגוע בכניסה לירושלים אך נורה למוות בידי חייל מילואים, בעברו נער גבעות ופאות מסולסלות שככל הנראה טעה בזיהוי.
אלא שהמתנחלים לא לבד. בימים האחרונים הגיע מסע הדמוניזציה לשיאו בדמות מודעות ענק בעיתונים ובשלטי חוצות במרכז הארץ, בהם נראים ראש הממשלה והשרים סמוטריץ' וגולדקנופף בפוטומונטאז' נוסח כרזות אפלות באירופה של שנות ה-30, ותחתיו הכיתוב "ממשלת המשתמטים בוזזת בשעת מלחמה". רבים ממצביעי מפלגות הקואליציה נלחמים כעת בחזית או מושקעים במאמץ המלחמתי בעשייה התנדבות בעורף, אך ההסתה חייבת להימשך. החרדים מסייעים בזק"א ושאר ארגוני הצלה, בבתי החולים, בחלוקת מזון ובפעילות בארגוני רווחה וחסד ואף מבקשים באלפיהם להתגייס באופן מעורר השתאות. אחיהם, בני הציונות הדתית, לוחמים ברגעים אלה ממש בלב קני הטרור ובמנהרות עזה ולדאבון הלב נופלים בקרבות כמעט מדי יום.
קשה להשיב לשאלות כמו: האם לא למדנו כלום ממה שקדם ל-7 באוקטובר? מניין הלהט דווקא בשעת מלחמה לערער את המרקם החברתי והחוסן הלאומי השברירי? אלא שככל שגובר הארס ואיתו גם תקציבי העתק למימון הקמפיינים, תהיה זו תמימות לחשוב שהחלפת השלטון כאן ועכשיו היא המניע העיקרי, אלא להכשיר בהדרגה את דעת הקהל הציבורית, שעיקר הקשב שלו מופנה לדאגות נוכח המצב – שאחדות לא תהיה כאן כי אם כאוס חברתי. מול תמונת המצב המייאשת הזו ישנו רק פתרון אחד, והוא בנייה של חומה בצורה של תנועת המונים נגדית של מי שנלחם כעת.
חמישים שנה מפרידות בין מלחמת יום הכיפורים לבין מלחמת 'חרבות ברזל'. רבות נכתב על הדמיון המצמרר בין השתיים; במחדל הצבאי, בתאריך האירוע , בהפתעה ביום חג, ביוהרה והאדישות שקדמו למתקפה. אך דבר נוסף מזכיר במשהו את המלחמה ההיא ב-73 – מאז זו הפעם הראשונה שכוח צבאי גדול כל כך, מאות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים, פרוס בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת לזמן כה ממושך. פסיפס מרהיב של החברה הישראלית פרוס לנגד ענינו המשובץ מחילונים ודתיים, תושבי הפריפריה ותושבי המרכז, בני העיר ובני הכפר, מתנחלים וקיבוצניקים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, יהודים ושאינם יהודים. נלחמים בגבורה כתף אל כתף כפשוטו, ספונים בטנקים ובנמרים אחד עם הציצית והשני עם הפירסינג, מאיישים 'אלמנת קש' ובוכים על חבר לנשק שאבד.
על כל אחד שמבקש לפורר את החברה הישראלית ולשרוף את הגשרים שבה יש אלפים שמונעים מנתינה ואחדות. אתם, חיילי צה"ל, כוח המגן של מדינת ישראל, כשתשובו בשלום מהמלחמה – על כתפיכם העייפות תוטל בלית ברירה המשימה הקדושה להפיח את רוח האחדות וללמד את כולנו מהי רעות. רק מי שהתייצב ללא היסוס ומבלי לשאול מה דעותיו הפוליטיות של מי שעמד לפניכם או מאחוריכם בתור לחלקות הציוד בימח"ים – מסוגל להביא לבניית הגשר שהעם המצולק הזה זקוק לו.
את המערכה הצבאית אנחנו ננצח במוקדם או מאוחר, אך המערכה החברתית והאזרחית עוד לפנינו וייתכן שהיא תהיה קשה ומרה. רק אתם שמשרתים כעת ללא מחלוקות וללא חשבונות יהיה את המנדט לומר למפלגים: "עצרו! השתגעתם?! האויב הוא לא בתוכנו אלא מי שנלחמנו בו". אין מי שראוי יותר מכם לתבוע את עלבונה של החברה הישראלית, אולם בכוחכם לסחוף אחריכם תנועה המונית של אזרחים שיצטרפו אליה. תנועה ללא ייצוג בכנסת, ללא יחסי ציבור משומנים או חולצות ממותגות, אלא מבט בגובה העיניים בשיחות הסלון עם המעגלים החברתיים, בשולחן השבת ובפינות הקפה בהן יתחדד המחיר הכבד של שיסוי ציבורים אלה באלה.
