השבוע הצביעו אזרחי ונצואלה במשאל־עם בעד פלישה למדינת גיאנה השכנה, העשירה בבארות נפט. הטירוף הוא שוונצואלה לבדה היא המדינה עם הכי הרבה עתודות נפט בעולם, ורק הניהול הגרוע של צ'אבס ויורשיו הפך אותה למקום ש־80% מתושביו סובלים מעוני, ולוקח בו 10 שעות למלא דלק. משטר האימים הסוציאליסטי של מדורו מגשים הלכה למעשה את מה שבמשך שנים הואשמה בו ארה"ב הקפיטליסטית: פלישה למדינה אחרת כדי לגנוב מקורות אנרגיה.
תהליך מרתק שמתרחש במקביל הוא דווקא הירידה במעמדו של הנפט, וחזרתה לאופנה של האנרגיה הגרעינית. חמישים שנה אחרי מלחמת יום כיפור ואמברגו הנפט שהוביל למשבר כלכלי בארה"ב, איש לא חושב שהמלחמה הנוכחית עשויה ליצור אפקט דומה. האמריקנים הפיקו לקחים, והם מפיקים כיום הרבה יותר גז ונפט בעצמם. מחירי האורניום, לעומת זאת, שברו השבוע שיא של 15 שנה.
מה קורה? שני דברים. אירופה רוצה להפחית את התלות שלה בגז הרוסי שהכניסה אותה למשבר אנרגיה בשנה שעברה, והירוקים רוצים להפחית את פליטות הפחמן בעולם. בוועידת האקלים של האו"ם שנערכה בדובאי בשבת שעברה הצהירו ארה"ב ועוד 21 מדינות על תוכנית לשילוש קיבולת האנרגיה הגרעינית עד שנת 2050, תוך הצהרה שזה "קריטי לצמצום פליטות הפחמן כמעט לאפס בעשורים הקרובים".
זוהי הרוח החדשה. מאמר שפורסם השבוע בטיימס הבריטי הכריז ש"אנרגיה גרעינית היא הפתרון היחיד". אפילו ג'ון קרי, שזכור לישראלים כ"משיחי ואובססיבי" על פי יעלון, ומשמש היום כיועץ האקלים של הנשיא ביידן, הסביר שהדרך לאפס פליטות חייבת לעבור בהקמת תחנות כוח גרעיניות. בעולם הליברלי מתווכחים עדיין אם הגרעין הוא מבוא לאסון או לגאולה, אבל בין המדינות שהשתתפו בהצהרה היו גם כאלה שאינן יצרניות מסורתיות של אנרגיה גרעינית: שוודיה, פולין, הולנד, מרוקו, גאנה ואפילו יפן, שרק לפני כעשור הוציאה את החשק העולמי לכורי כוח גרעיניים, עם אסון פוקושימה.
אבל הסיפור הגדול הוא סין. גם הסינים רוצים להפחית את התלות שלהם בנפט מהמזרח התיכון, והחלו לבנות כורים גרעיניים ברבאק. מתוך שמונה כורים ברחבי העולם שבנייתם החלה בשנה שעברה, חמישה מצויים בסין (שני נוספים במצרים ואחד בטורקיה). ייצור חשמל מאטום הוא גם זול משמעותית וגם לא פולט פחמן לאטמוספרה. הוויכוח עליו קשור לסיבות אחרות: בעיקר בטיחות, וחששות קמאיים של אוכלוסייה רחבה מפליטת קרינה.
ומה איתנו? יש שטח מדברי ריק ליד אתר שבטה בנגב, שסומן כבר בשנות השבעים כייעודי להקמת תחנת כוח גרעינית עתידית. לפני ארבעים שנה אפילו עברה החלטת ממשלה לקדם את הקמתה, ואז נזנחה. לאחרונה המליץ דו"ח של בנק ישראל לבחון בזהירות את החייאת התוכנית הזאת. כמה פיזיקאים וחברי הוועדה לאנרגיה אטומית תומכים בכך בהתלהבות, מתוך תפיסה שהחסם העיקרי הוא בהלת הציבור.
מולם, טען שר האנרגיה לשעבר יובל שטייניץ בריאיון איתי ב־ynet שהוא הכריע נגד בעיקר בגלל הבעיה של הגנה על הכור מטילים, איום שלא קיים במדינות כמו צרפת וארה"ב, שמשופעות בכורים גרעיניים. לדבריו, השילוב של מדינה בעלת שטח קטן ואיומים גדולים, לא שווה את הסיכון בדליפה גרעינית לעומת האלטרנטיבה שהיא גז טבעי. מנגד, ד"ר נעמה חריט־יערי, פיזיקאית ממכון ויצמן ופקחית גרעין מטעם האו"ם, טוענת שבכורים מודרניים הסיכון לאוכלוסייה והסיכוי לפגיעת טיל הוא כמעט אפסי, והם בטוחים הרבה יותר ממה שנצרב בזיכרון הציבורי ב־43 השנים שעברו מאז אסון צ'רנוביל.
סקר שערך משרד האנרגיה ב־2017 המחיש יפה את הנקודה: רוב אזרחי המדינה תומכים עקרונית בהקמת תחנת כוח גרעינית, אבל 70% מהציבור מתנגדים שהתחנה תוקם ליד העיר שלהם. בריאיון בגלובס השבוע הציע שאול חורב, לשעבר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, להקים מסיבה זאת את הכור על אי מלאכותי. אולי העולם יצליח לנתק את הקשר בין נפט למצב הגאו־פוליטי, אולי ישראל תצליח להכריע את חמאס, אבל האם יש לנו סיכוי נגד תרבות הנימב"י (Not In My Back Yard)?
