סימני ההתפרקות הולכים וניכרים בחברה הישראלית. הכוונה לסימנים של אובדן עכבות וביטול כללי המשחק המרסנים בהתנהלות שבין המחנות. השבוע היה זה תורו של הימין לבלוט בכך: תנועת אם תרצו גייסה הורים שכולים כדי לצאת לקמפיין, לראשונה בתולדות צה"ל, נגד מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, בשל אמירה ערכית, אמנם בעייתית מאוד כשלעצמה, שאמר לפני כשנתיים. בד בבד, אנשי שב"כ עיכבו לחקירה עיתונאי יהודי־אמריקני ידוע בשאלות הנוגעות לעמדותיו הפוליטיות. כנראה אפילו העיתוי ההיסטרי של חקיקת חוק הלאום נועד בפשטות לצרכים פוליטיים של עונת הבחירות שבשער: ראש הממשלה לחץ שיעבור לפני סוף המושב הקודם של הכנסת, לאחר שהוא עצמו היה בין התורמים לעיכוב הדיון עליו במשך שבע שנים.
ייאמר מיד: הימין אינו הצד היחיד שמאבד את העכבות ושובר את כללי המשחק. הפנייה של שוברים שתיקה לגיוס דעת הקהל הבינלאומית נגד צה"ל (בעוד חלק גדול מטענות הארגון אף הופרכו עובדתית); הקריאה של מנכ"ל בצלם חגי אלעד למועצת הביטחון של האו"ם "לפעול נגד הכיבוש"; פניותיהם של אנשי שמאל לגיוס דעת הקהל העולמית נגד ישראל – כל אלה דוגמאות בוטות לאובדן כללי המשחק. היה אפשר להבין את הצעדים האלה לו היה מדובר בדיקטטורה שאי אפשר לקיים בה דיון חופשי, ואין מנוס מלקיימו דווקא בזירה הבינלאומית. אבל כאשר צד שהפסיד בבחירות ובדעת הקהל המקומית פונה לזירה הבינלאומית כדי להשליט באמצעותה את תביעותיו, הדברים חמורים מאוד.
יתר על כן: ברור שהקצנה של צד אחד מזינה את ההקצנה הנגדית. לעניין זה, לא משנה כל כך מי כאן הביצה ומי התרנגולת, כלומר "מי התחיל". מה שחשוב הוא הדפוס, והסכנה שבעקבותיו: הקצנה מימין מזינה הקצנה משמאל, שמזינה הקצנה מימין, שמזינה משמאל, וחוזר חלילה – וחלילה אם חוזר. כי כל סיבוב כזה של הקצנה כבר מביא אותנו כחברה לעויינות רבה יותר מבסבב הקודם, עד שסבב כלשהו בוודאי יהפוך לעימות אלים.
יש במקומותינו מי שרואים בכך דווקא נתיב ראוי בדרך לאיזון. אורי אליצור ז"ל קרא לזה "תיאוריית משיכת החבל": המשיכה ההדדית משני הצדדים היא שתביא לאיזונו של החבל. אלא שבעולם הממשי, חבלים שנמשכים בחוזקה משני הצדדים נוטים להיקרע, לא להתאזן. המציאות הישראלית שתוארה קודם מוכיחה שזה אכן התרחיש הרווח.
האבסורד הוא שההקצנה בשיח מתרחשת דווקא כשסקרים מעידים שיותר ויותר אנשים, לפחות בציבור היהודי, מבינים שאין תוחלת לעמדות הקצה. רוב הציבור הישראלי, כולל הרבה אנשי ימין, לא באמת מאמין שחזון ארץ ישראל השלמה ניתן למימוש. בה בעת, רוב הציבור, כולל הרבה אנשי שמאל, לא מאמין שהסדר קבע בינינו לפלסטינים הוא עניין בר מימוש בעתיד הנראה לעין.
השיח היום הרבה פחות אידיאולוגי, אבל באופן פרדוקסלי הוא גם הרבה יותר יצרי. כשהחברה הישראלית הייתה הרבה יותר אידיאולוגית, ואנשים באמת התווכחו בשם עמדה ניצית ברורה מול עמדה יונית ברורה, השיח הרטורי היה מלא ביטויים קשים – אבל מאחוריהם הסתתר גם כבוד הדדי. אפילו אחרי רצח רבין, שהיה בעל פוטנציאל להצית סדרה של התנגשויות אלימות בין המחנות, השיח הרטורי אכן היה קשה מאוד, אבל במקביל לו צצו גם אינספור יוזמות דיאלוג שנועדו למתן את השנאה.
מה נשתנה? שלושה דברים: ראשית, ייתכן שדווקא השבר האידיאולוגי בשני המחנות הגביר את השנאה. משיח פוזיטיבי, שבו כל מחנה מנסה לממש את חלומו, עברנו לשיח נגטיבי, שבו כל אחד שונא את המחנה היריב על שהרס את חלומו: השמאל שונא את הימין על הרס חזון השלום, והימין שונא את השמאל על הרס חזון הארץ השלמה. שנית, אי אפשר לא ליחס כאן משקל כבד לברית הטמאה בין הפוליטיקה לתקשורת. שני בעלי הברית, הפוליטיקאים והעיתונאים, רוצים שיח קיצוני כדי להגביר את הרייטינג. זה כמובן לא יפריע להם להזיל אחר כך דמעות תנין על "ההקצנה האיומה" שעוברת החברה הישראלית.
אבל גם הברית הזאת לא הייתה מתרחשת אלמלא המרכיב השלישי, החשוב ביותר: הפרטת השיח הציבורי. בימים שהאינטרס הלאומי היה הדבר החשוב ביותר לכולם, אפשר היה להתווכח מרה על טיבו של האינטרס הזה, אבל לדעת שכללי משחק לא ייחצו כי חצייתם פירושה פגיעה אנושה בקולקטיב. היום, כשהאינטרס האישי והמגזרי עומד בראש סדר העדיפויות, אין בעיה להקריב את האינטרס הלאומי לטובת הניצחון הסקטוריאלי. במובן הזה שני המחנות, הימין והשמאל, מתפקדים כאם המתחזה ממשפט שלמה. לאם האמיתית הרי אכפת יותר משלמות הילד מאשר לקבל אותו לחיקה.
כשלהורקנוס ואריסטובולוס, בניו של אלכסנדר ינאי, היה חשוב מי ינצח במאבק ביניהם יותר מעצם העצמאות היהודית, התוצאה הייתה הזמנתו של פומפיוס הרומאי להשליט כאן סדר. זאת הייתה ראשית התהליך של חורבן בית שני.
