בשבת שעברה תהה בטורו חגי סגל, לשעבר עורך מקור ראשון ודמות בכירה בתקשורת הישראלית, לאן נעלם מצעד השפחות הפוטוגני שהיה להיט במחאה נגד הרפורמה, נוכח שתיקת ארגוני הנשים בעולם.
נשות ארגון "בונות אלטרנטיבה" מבהירות שאמנם את המצעד הם לא קיימו, אבל מתחילת המלחמה – כמו ארגונים אחרים ובהם קולך – גם הן פעלו רבות לעזרת מפונות ולוחמות, הקימו חמ"ל שעובד 24/7 והתאמצו להפר את השתיקה הבינלאומית המבישה בדרכים רבות, קולניות יותר ופחות.
בשבוע שעבר ציינו ברחבי עולם את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. בעולם כתיקונו, כפי שהיה בשנים קודמות, היה זה מפגן סולידריות חוצה מדינות ימים ויבשות וכל ארגוני הנשים בישראל לקחו בו חלק, כדי להעלות את התודעה ביחס לדרכי מניעה וטיפול באלימות זו.
השנה, לעומת זאת, חווינו כולנו בארגוני הנשים בארץ, סטירת לחי מצלצלת, אגרוף לבטן הרכה ובגידה קשה בשל היעדר גינוי האלימות האכזרית באסון שמחת תורה. היעדר התמיכה היה מהלומה קשה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אין ארגון נשים ישראלי שלא הגיב על כך.
כארגונים בפני עצמם וכקואליציית ארגוני נשים, פנינו בכל דרך אפשרית לארגוני הנשים בעולם, לאו"ם ולנשים סביב הגלובוס, בדרישה להכיר בזוועות שביצעו מחבלי חמאס ולתמוך בישראל, שנפגעה קשות – כפי שלא היה מאז תקומתה.
האנטישמיות שצפה מחייבת סדר מחודש ביחסי הקולגות העולמיות והשותפות לדרך. אולם זו גם הזדמנות להעיף מבט למה שקורה פה בתוך החברה בישראל: יש להניח שחגי סגל לא התכוון להוציא דיבה. הוא באמת לא מכיר מספיק את פעילות ארגוני הנשים בישראל מלבד דרך כותרות מתריסות שנתפסות כבעלות כוונות ואג'נדות. זה נכון שהפמיניזם בבסיסו הוא תנועה ששואפת לריאקציה חברתית ושינוי מציאות, אבל חוטא מי שלא מכיר בגוונים ובמטרות שונות. החברה הדתית השמרנית לא מבחינה בניואנסים שבתפיסה הפמיניסטית ותוקפת כל היבט פמיניסטי בשעה שאורחות החיים בביתם של מי שמתנגדים לפמיניזם ממש לא רחוקים ממה שמקדמת התנועה.
לכותבים ולמנהיגי הדעה יש נשים, אחיות, כלות, בנות ונכדות. הם רוצים שיגדלו בתורה, שיתפרנסו בכבוד בזכות עצמן, שיהיו מוגנות מאלימות במשפחה וברחוב, שיקבלו מענה אם חלילה הוטרדו מינית, שיפתחו את עולמן הדתי ושעוד הזדמנויות יהיו פתוחות בפניהן.
לנרמול השוויון המגדרי אחראיות במידה רבה הנשים הפמיניסטיות הדתיות שקידמו ועודדו את לימוד התורה, הגישו בג"צים, פעלו בכנסת לשינוי חקיקה והובילו מהלכים בבתי המדרש לנשים ומשם בקהילה ובבתי הכנסת.
הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להגיד משהו שאינו נכון, אפילו בשוגג, וללעוג לפמיניזם – הוא ירייה ברגל של החברה הדתית. החברה הדתית עוברת תמורות ואי אפשר שלא לכלול בהן את ההגנה על נשים מאלימות ואת שילוב הנשים בתורה, בתעסוקה, בביטחון ובהנהגה.
הגיעה השעה להסיר את הפחד, להוריד את ההתנגדויות ולהקשיב. קרסו הקונספציות. הגיעה השעה שיקרסו גם חומות הלעג למושג פמיניזם.
