ספר מקבים א' הוא המקור ההיסטורי הקדום והעיקרי לחג החנוכה, שנכתב לדעת מרבית החוקרים בידי סופר עלום־שם סמוך מאוד לזמן התרחשות האירועים. בתחילתו, מיד אחרי הסיפור המפורסם על מתתיהו החשמונאי שדוקר במודיעין את המתייוון שהעלה קורבן למלך היווני, ורגע לפני סיפורי הגבורה הידועים של יהודה המכבי ואחיו, מופיעה אנקדוטה הרבה פחות ידועה. מסופר בה על יהודים תומכי מתתיהו מכל רחבי הארץ, שנסים יחדיו למדבר ומתחבאים במערות. השמועה מגיעה לשלטון היווני בירושלים, ואנשיו יוצאים לרדוף אותם. וזה תיאור המעשה, בלשונו של ספר מקבים: "ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה. וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם. ויהיו המתים כאלף נפש. ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר וייצר להם מאוד. ויאמרו איש אל אחיו: אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו, לבלתי התייצב לפני הגויים בעד נפשנו ותורתנו, עוד מעט והשמידונו. וייוועצו כולם ביום ההוא לאמור אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות… ותצלח המלאכה בידם, וירדפו ביד רמה אחרי רודפיהם".
השנה, וכנראה גם בעשרות השנים הקרובות, אי אפשר יהיה לקרוא את הטקסט הזה ולא להצטמרר. כבר לפני אלפיים שנה הבינו אויבינו שהזמן הכי מתאים להתנפל על יהודים ולנסות לטבוח בהם הוא יום השבת. גם לפני אלפיים שנה, ממש כמו היום, קמו יהודים ועמדו על נפשם, היכו את האויב ולא עצרו עד הניצחון. לא הייתה להם ברירה אז, ואין לנו ברירה אחרת היום.
אבל מהו אותו ניצחון, אז והיום? כולנו רוצים נקמה, קתרזיס, איזה רגע שבו נוכל להסדיר את נשימתנו הטרופה מאז בוקר שמחת תורה, ולהגיד שהבסנו את האויב. האם יהיה זה בדמותו של כלב האשפתות והמנהרות יחיא סינוואר שעה שהוא נשלף בתחתוניו מאיזה פיר מצחין? האם היום שבו אחרון מחבלי
חיזבאללה ייבעט מצפון לנהר הליטני? האם רק כשייפול שלטון הרשע של איראן? גם כאן נדמה שההיסטוריה המכבית יכולה וצריכה ללמד אותנו דבר או שניים על סבלנות, אורך רוח ואמונה.
כולנו למדנו בגן שסיפור המכבים מסתיים בכד הקטן ששמונה ימים שמנו נתן, המכבים מטהרים את המקדש ושלום על ישראל, ועכשיו בואו נטחן עוד ארבע לביבות. אלא שההיסטוריה שונה לחלוטין. ספר מקבים א' מתאר אומנם את השמחה הגדולה עם טיהור המקדש, ואת כינונו של חג החנוכה, בסיום פרק ד': "וישכימו בבוקר בחמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסליו בשמונה וארבעים ומאה שנה. ויקריבו קורבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעת וביום אשר טמאוהו הגויים בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצלתיים. ויפלו כל העם על פניהם ויתפללו ויברכו לה' אשר הצליח להם. ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח שלמים ותודה. ויפארו את פני ההיכל בעטרות זהב ובמשבצות ויחנכו את השערים והלשכות ויעשו להם דלתות ותהי שמחה גדולה בעם מאוד ותסר חרפת גויים. ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה מיום חמישה ועשרים לחודש כסליו בשמחה וגיל".
אלא שהספר לא נגמר כאן. מיד לאחר תיאור החגיגות מתחיל פרק ה', ומספר: "ויהי כשמוע הגויים מסביב כי נבנה המזבח וחודש המקדש כבראשונה ויקצפו מאוד. ויועצו להכחיד זרע יעקב אשר בקרבם ויחלו להמית בעם ולהשמיד… ויאספו הגויים אשר בגלעד על ישראל אשר בגבולם להכחידם".
מכאן ואילך מתחילות 23 שנים(!) של קרבות עקובים מדם מול אויבים שונים ומשונים, בריתות מול מעצמות שמתפרקות ונשזרות מחדש, מאבקים פנימיים מתישים ואינסוף כאב וצער – כולל מותו של יהודה המכבי בקרב לאחר שכמעט כל חייליו נוטשים אותו. גם הסיפור
המפורסם על אלעזר אחיו שנרמס מתחת לפיל בקרב מול צבא אנטיוכוס, מתרחש בטווח הזמן הזה, כלומר אחרי טיהור המקדש.
רק אחרי כמעט רבע מאה מכריז מחבר ספר מקבים א': "ויישבר עול הגויים מעל בני ישראל". שמעון כובש גם את מצודת החקרא ששלטה עד אז על בית המקדש, ממנה יצאו חיילים יווניים לפגע בעולי הרגל, ואפשר סוף־סוף להכריז על ניצחון מלא: "ויבואו אל המצודה בזמירות ובכפות תמרים בכינורות בעוגבים ובנבלים, ויהללו את ה' אשר פדה אותם מיד הצר הצורר אותם. ויצו שמעון לחוג את היום הזה שנה בשנה".
אבל גם כאן לא נגמר ספר מקבים א'. כי שמעון נרצח על ידי תלמי, ובנו יוחנן תופס את השלטון. בהמשך הדרך נכונו לנו עוד כמאה וחמישים שנה של מלכים ומלכות מבית חשמונאי, עם עליות ומורדות כמיטב ההיסטוריה היהודית. וההיסטוריה היהודית הזו ענייה בתמונות ניצחון דרמטיות שאחריהן שוקטת הארץ לארבעים שנה. כי גם מה שנראה כניצחון דרמטי, הוא בדרך כלל מבוא לעוד פיתול בעלילה. ובכל זאת, למרות שזה ממש לא היה סוף פסוק, אנחנו חוגגים את חנוכה. ולכן, אנחנו נתעודד מכל תמונת ניצחון. ונתרומם מכל סרטון של ילדה שחזרה משבי חמאס ומעלה סרטון שמח לטיקטוק. ונשמח גם למראה ראשו של בן המוות סינוואר כשהוא מנותק מגופו, למרות שברור שמיד אחר כך נצטרך להמשיך ולהילחם באויב הבא. כל ניצחון הוא אור קטן, וכולנו יחד אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור. חנוכה שמח.
