לצד ניהול הקרבות הקשים בעזה, דרגי הפיקוד של צה"ל עוסקים בימים אלו בהיערכות לכך שהמלחמה הנוכחית תימשך עוד חודשים ארוכים. ההבנה שמחלחלת בימים אלו לכל שדרות הצבא, מהמטכ"ל ועד דרגי השטח, היא שלא מדובר בספרינט נוסח המבצעים השונים שצה"ל ניהל בעבר בצפון ובדרום. הפעם אנחנו באירוע מסוג שונה. לפנינו ריצת מרתון ארוכה, ולריצת מרתון, כפי שיודע כל מי שעוסק בתחום, מתכוננים אחרת: מחלקים את הכוח, נערכים למאמץ ממושך, ובעיקר משנים את צורת החשיבה.
שינוי צורת החשיבה כבר מתבטא בשטח בשלל אופנים, כפי שיכול להבחין כל מי שמשרת בימים אלו בצה"ל, בסדיר, בקבע ובמילואים. החל מדברים קטנים כדוגמת סוג הציוד שמסופק ללוחמים ותנאי המגורים, ועד להיקפי גיוס המילואים. ואולם, בעוד צה"ל נערך ללחימה ארוכה וממושכת, נדמה שהמערכת הפוליטית רחוקה מלהפנים את הצורך בהיערכות מחודשת לנוכח המצב.
מערך המילואים הענק ישתחרר מפקפוקיו בכישורי הדרג המדיני רק אם יונהג לאלתר סדר פוליטי חדש, שיאלץ גם את הימין לוותר על תיקי מפתח
הקלישאה "שקט, יורים", שאפיינה את מלחמות ישראל בעבר, יכולה לעבוד כאשר מדובר בלחימה קצרה. ניתן להשעות את המחלוקות הפוליטיות למשך מספר שבועות, כאשר החיילים בחזית מחרפים את נפשם למען כולנו, אולם כאשר הימים הופכים לשבועות, והשבועות לחודשים, הפוליטיקאים מתקשים להתאפק ולשתוק. האינסטינקט הפוליטי של רצון לנצל כל הזדמנות על מנת להתנגח ביריב, גובר על ההבנה שבזמן שבו מדינת ישראל עומדת על נפשה ראוי להניח מחלוקות פנימיות בצד. קשה, ויתכן שגם לא מוצדק, להעניק לממשלה חסינות ארוכה כל כך מפני ביקורת אופוזיציונית משמעותית. אך גם אם ניתן להבין את חזרתה של הפוליטיקה לשגרה, אי אפשר להתעלם מהנזק הישיר שסיומה של הפסקת האש הפנימית גורם למאמץ המלחמתי. כאשר התותחים בכנסת רועמים, גובר הקושי הקיים ממילא בחזית.
משבר האמון הקשה בהנהגה הפוליטית של ישראל הוא חלק מתפאורת המלחמה עוד מיומה הראשון. מאות אלפי המילואימניקים שעזבו את ביתם ב־7 וב־8 באוקטובר לא עשו זאת בזכות האמון שלהם בהנהגה, אלא על אף תחושת המשבר. חלקם הגיעו למלחמה במצב של חוסר אמון מוחלט בהנהגת המדינה, בעקבות העימות הגדול סביב הרפורמה המשפטית. אחרים חוו את הקושי בעקבות הטבח הנורא של שמחת תורה. גם החשדנות כלפי ההנהגה הביטחונית לא החלה בשמחת תורה אלא רק גברה בעקבותיה. רבים בציבור, וגם בקרב החיילים, מפקפקים בכך שהצמרת הנוכחית של צה"ל מסוגלת להביא אותו אל הניצחון.
ההתמודדות המלאה עם משבר האמון תצריך עוד שנים רבות. דור חרבות ברזל לא צפוי להיות שונה מהבחינה הזו מדור מלחמת יום הכיפורים. אך יש דברים שניתן לעשות כבר כעת על מנת לרכך מעט את ההתמודדות, והראשון שבהם הוא סדר פוליטי חדש. אין מנוס מהכנסתם לממשלה גם של לפיד וליברמן, ולא במודל של רגל פה ורגל שם, שעל פיו נכנסו לממשלה בני גנץ ואנשיו, אלא כניסה מלאה, כולל חלוקה מחדש של התיקים ומוקדי ההשפעה. ממשלת חירום־אחדות על מלא מלא. וכן, גם אם המשמעות היא שגנץ יהיה שר הביטחון ולפיד יהיה שר החוץ, זהו בהחלט מחיר שראוי לשלם תמורת ארגון מחדש של המערכת הפוליטית למלחמה שהיא לא ספרינט אלא מרתון. שילוב ידיים פוליטי בכנסת ובממשלה ייתן ללוחמים לפחות את התחושה שמאחורי הפקודות שהם מקבלים עומד עם ישראל כולו, ואיש בקואליציה או באופוזיציה לא עושה פוליטיקה על גבם.
מצביעי ימין רבים שקוראים את השורות הללו יזעמו בוודאי על כך שקבלת ההצעה תדרוש לוותר על מימוש פירות ניצחון הימין בבחירות האחרונות. קונספציית הוויתורים והנסיגות של השמאל היא שהביאה אותנו עד הלום, הם ודאי יטענו, ויוסיפו שהפקדת ניהול המלחמה בידי מי שדרכם הביאה אותנו לתהום הנוכחית היא שגיאה גסה. אבל הבטה אמיצה וכואבת במראה אולי תזכיר להם שראש הממשלה מאז 2009 היה כמעט כל הזמן בנימין נתניהו. אולי הם אף ייזכרו שאת מדיניות הביטחון של ישראל הובילו בעשור האחרון, בדרך כלל, שרי ביטחון מגוש הימין, ושאת תפיסת הביטחון של ישראל עיצבו מי שלכאורה החזיקו בעמדות ימין נחרצות. כל זה לא מנע את המחדל הנורא של שמחת תורה, ולא הביא לשינוי בתפיסות הביטחון הבסיסיות של ההנהגה הישראלית מאז ימי אוסלו. המחשבה שדווקא כעת, בזמן מלחמה, ניתן יהיה להביא לשינוי, היא נאיבית ומנותקת מהמציאות. מה שכן ניתן לעשות, גם אם הוא מורכב וקשה, זה להעניק לאזרחים שבעורף ולחיילים שבחזית לפחות את התחושה שגם ההנהגה שלהם יודעת להתעלות לגודל השעה ולא ממשיכה להתבוסס בקרבות הפוליטיים של אשתקד. המלחמות, אל תדאגו, ימתינו לכולנו בסבלנות. כעת אנחנו זקוקים קודם כול לאחדות.
